מדינת ישראל נ' זועבי ואח'

גזר דין – לגבי הנאשם 4

הנאשם 4 (להלן: "הנאשם") הודה בעובדות כתב האישום בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

בתאריך 12/06/07, סמוך לשעה 16:00, נכנס הנאשם, ביחד עם אחרים, לבניין המועצה בעפולה עלית, צעק, קילל והשתולל במקום. הנאשם אף הכה באמצעות מקל את מר עבדאללה זועבי, מנהל מחלקת גבייה במועצה אזורית בוסתן אלמרג', אשר נזקק לטיפול רפואי.

תסקיר שירות המבחן

מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו בן 31, תושב כפר מסר, נשוי ואב לשני ילדים קטנים. הנאשם אינו עובד מזה שנים ונתמך ע"י המוסד לביטוח לאומי. סיים 8 שנות לימוד ללא ידיעת קרוא וכתוב. הנאשם גדל במשפחה מרובת ילדים הכוללת 14 אחים ואחיות. אחיו הבכור, שהיה חייל, טבע בים.

לחובתו שתי הרשעות קודמות ותלוי כנגדו מאסר על תנאי. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם מופנם, סגור ומבולבל אשר סובל מקשיים רגשיים ואישיותיים שהתפתחו אצלו במשפחת מוצאו, קשיים אשר גברו בעקבות מות אחיו. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית בעניינו.

טעונים לעונש

ב"כ התביעה טען כי הנאשם התנהג בצורה ברוטאלית ויש להילחם בתופעה זו של התפרעויות במקומות ציבוריים. לנאשם הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש, הורשע באותה עבירה בשנת 2005. לחובתו מאסר על תנאי בר הפעלה של 6 חודשים וכן התחייבות בת הפעלה של 3,000 ₪. התובע בקש להשית על הנאשם מאסר בפועל, להפעיל את התנאי במצטבר ולחלט את ההתחייבות, כן להטיל מאסר על תנאי נוסף וקנס.

ב"כ הנאשם טען כי הנאשם הודה במעשיו ובכך חסך זמן שיפוטי יקר. בסמוך לאירוע נערכה סולחה בין הצדדים וכיום מצויים הם ביחסים טובים. לדבריו, הנאשם אכן טעה, אך המעשה היה בעקבות זעם או רגע של כעס. הנאשם הינו אח שכול ובין היתר טראומה זו גורמת לו להתנהג כך. העבירה בוצעה בשנת 2007, ולא בוצעה מאז עבירה נוספת על ידו, הנאשם עלה על דרך המלך. הנאשם נשוי ואב לשני קטינים ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה. הסנגור בקש ליתן לנאשם הזדמנות אחרונה ולהאריך את המאסר על תנאי בר ההפעלה. שליחת הנאשם למאסר בפועל או לעבודות שירות תגרום לנאשם ולמשפחתו נזקים רבים.

דיון

העבירות בהן הורשע הנאשם, מצדיקות ככלל הטלת עונש מאסר בפועל. על בתי המשפט להעביר לציבור מסר ברור וחד, כי השימוש באלימות בכלל ובמקום ציבורי בפרט גוררים אחריהם תוצאה אחת והיא הטלת עונשים כואבים ומרתיעים במטרה לשרש תופעה מדאיגה זו.

בעניין זה נקבע בע"פ 3863/09 מ"י נ' חסן (טרם פורסם, 10/11/09) כי:

"יש להלחם באלימות שפשטה חברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח" .

מעיון בגיליון הרשעותיו של הנאשם עולה, כי לחובתו 2 הרשעות קודמות בעבירות אלימות ונראה כי אין מורא הדין והדיין עליו. טענת ב"כ הנאשם כי התנהגות הנאשם נבעה מזעמו על כך שפקידי הגבייה ביצעו עיקול ברפת שבבעלות אביו, אין לה על מה לסמוך. עברו של הנאשם סותר את הטענה של "זעם רגעי". נראה כי המדובר דווקא בדפוס התנהגותי.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו תופס עצמו כאדם אלים הזקוק להתערבות טיפולית, אינו מודע לבעייתיות שבהתנהגותו ומרוכז בעצמו. לפיכך, העובדה כי הנאשם אינו מפנים את החומרה והפסול שבמעשיו ומנסה להפחית מחומרתם, יש בה חשש להישנות מעשים אלה על ידו.

יפים לענייננו דברים שנאמרו על ידי כב' השופט שמגר בע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' משאלי, פ"ד לב(3) 245, 248 (1978) :

"המערער לא היה נכון לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ולנתק עצמו ממעשי עבירה, אלא במקום זאת חזר וביצע עבירות מאותו סוג ממש, כאשר רק נקרתה ההזדמנות לפניו ... בנסיבות כגון אלה לא היה מקום לכך שבית-משפט קמא ישליך יהבו על הבטחותיו החדשות של המערער שלא יחזור לסורו, תוך שסמך, בין היתר, על ההנחה אשר אין לה תימוכין בנסיון החיים, בדרך-כלל ובמקרה שלפנינו, בפרט".

לעניין הסכם הסולחה בין הצדדים קבע כב' הש' ריבלין בע"פ 3703/08 זיאד שחאדה נ' מ"י (טרם פורסם, 22/09/08) כי :

"אין לנו אלא לחזור ולציין, כפי שכבר נכתב לא פעם בפסיקת בית-משפט זה, כי הסולחה אפשר שתהיה לה משמעות חברתית ומסורתית, ובמקרים מתאימים היא עשויה להשפיע גם על גזירת העונש; אולם, אין מדובר בשיקול מכריע ואין בו כדי לאיין את הצורך בענישה המשקפת מענה גמולי-מוסרי הולם ובעלת אפקט מניעתי והרתעתי מתאים".

לפיכך, סבורני, כי במקרה דנא יש להבהיר לנאשם באופן חד משמעי את הגבולות בין המותר לאסור וכן כי באמצעות כוח הזרוע לא יוכל לפתור סכסוכים, יהיו אשר יהיו וכי ביהמ"ש יפרוס הגנתו על הציבור הרחב אשר זכאי לחיים שלווים ובטוחים.