מדינת ישראל נ' זגל

בפני

נשיאה שולמית דותן

נוכחים:

באת כח המאשימה: עו"ד אודליה זלצמן-גרשון

הנאשם ובא כוחו עו"ד עיסא מוחמדיה

מתורגמן: מר מיסק

הכרעת דין

1.בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם יוחסו לו עבירות של שינוי זהות של רכב, לפי סעיף 413ט' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ושל קבלת נכסים שהושגו בפשע – עבירה לפי סעיף 411 לחוק.

2.על פי הנטען בכתב האישום, במועד בלתי ידוע, אך לפני 22.3.10, קיבל הנאשם לידיו רכב מסחרי מסוג מיצובישי, שמספרו 3839420 (להלן – הרכב), בידיעה שהרכב גנוב. כאשר היה הרכב ברשותו הוא זייף את מספר השלדה של הרכב והתקין בו לוחיות זיהוי של רכב אחר.

3.להשלמת הרקע העובדתי יש להוסיף מספר עובדות שאינן שנויות במחלוקת: ראשית, אין מחלוקת על כך, שמדובר אכן ברכב גנוב, שבעליו דיווח על גניבתו בליל 12.12.09. שנית, לאור ממצאי הבדיקות שנעשו במעבדת מז"פ (ת/1), גם אין חולק על כך שסימני הזהות של הרכב זויפו. כמו כן, הכל מסכימים, כי ביום 22.3.10, נתפס הרכב בשכונת גבעת שאול בירושלים, בעת שהיה ברשות הנאשם.

על כך יש להוסיף, כי הנאשם הודה במספר הזדמנויות במהלך ההליך, כי הוא קיבל את הרכב לרשותו בידיעה שמדובר ברכב גנוב. חרף האמור, הנאשם מכחיש, כי הוא שזייף את סימני הזהות של הרכב או שדבר הזיוף הובא לידיעתו בעת שהרכב היה ברשותו.

5.יוער, כי לאחר שמיעת הסיכומים בתיק, ובהסתמך על עדות אביו של הנאשם, ביקש בא כח הנאשם להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו כי היה מודע לכך שקיבל לרשותו רכב גנוב. לטענה זו אתייחס בהרחבה בהמשך הדברים, אך לפי שעה אומר רק כי התרשמתי שהנאשם בחר להודות בעובדה זו מרצונו החופשי, לאחר שבית המשפט וידא עמו כי הדברים ברורים ומובנים לו, והעובדה שאביו מסר בעדותו גרסה שונה אינה נימוק ראוי לחזרה מהודיה. לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה.

6.ניתן לתחום, אפוא, את יריעת המחלוקת לשאלה אחת – האם הנאשם הוא שזייף את סימני הזהות של הרכב, בעצמו או על ידי אחר, או שמא נכונה גרסתו כי הרכב זויף על ידי אחר שלא בידיעתו?

7.התביעה לא הציגה ראיות חיצוניות התומכות את הטענה כי הנאשם הוא זה שזייף את סימני הזהות של הרכב, והיא משעינה את טענתה לגבי עבירת הזיוף בעיקר על חילופי הגרסה של הנאשם, על הסתירות הרבות בגרסתו ועל המסקנות העולות מן הראיות שהובאו ביחס לעובדות המוסכמות.

8.גרסת הנאשם לגבי העבירות המיוחסות לו עברה אכן כמה וכמה גלגולים במהלך ההליך:

בתשובתו לאישום, שניתנה ביום 30.5.11, כפר הנאשם כפירה מוחלטת בעובדות כתב האישום. על פי הגרסה שמסר באותו זמן, הרכב נרכש על אחיו בשנת 2006, ולטענתו, הוא לא ידע בשום שלב שסימני הזהות של הרכב זויפו, ומן הסתם, ידו לא היתה בזיוף.

ואולם, בפתח הדיון מיום 23.10.11, שנקבע לשמיעת ההוכחות בתיק, הודה הנאשם כי הוא קיבל את הרכב בידיעה שמדובר ברכב גנוב, אך עמד על כך שלא זייף את סימני הזהות של הרכב.

בהמשך אותו דיון, בעקבות הערת ב"כ המאשימה, כי בידה ראיות לכך שהפרטים המזויפים שהוטבעו על הרכב תואמים את הפרטים השייכים לרכב אחר שהיה ברשות הנאשם, ביקש הנאשם לחזור בו מכפירתו ולהודות בכל עובדות כתב האישום. ואולם, בתשובה לשאלות בית המשפט שביקש לברר כי הודאת הנאשם הנה כנה ואמיתית וכי היא נעשית בעקבות שיקול דעת חופשי, חזר הנאשם לגרסה שמסר בתחילת הדיון, היינו – כי בעת קבלת הרכב הוא אכן היה מודע לכך שהרכב גנוב, אך הוא לא ידע כי סימני הרכב זויפו. לאור האמור, דחיתי את הודאתו.

יש לציין, כי במהלך החקירה הראשית של בעל הרכב, מר יצחק קייטי (להלן – המתלונן), שב ב"כ הנאשם וטען, כי אין מחלוקת על כך, שהרכב שנגנב מהמתלונן הוא הרכב שנתפס ברשותו של הנאשם, וכי הנאשם החזיק ברכב בידיעה שמדובר ברכב גנוב (עמ' 7, ש' 24).

אלא שבכך לא תמה המסכת: בדיון שנקבע לשמיעת עדותו של הנאשם, טרם שמיעת עדותו ולכאורה, מבלי שהופעל עליו לחץ או אילוץ כלשהו, פתח הנאשם והודה בזיוף סימני הזהות של הרכב. ואולם, גם הפעם, בתשובה לשאלות בית המשפט, התברר כי הנאשם אינו עומד מאחורי הודאתו בעבירת הזיוף, והודאתו נדחתה.