מדינת ישראל נ' זגדון

החלטה

בקשת נאשם להימנע מהרשעה.

ההליך

ביום 5.9.2012 הודה הנאשם, יליד 1987, בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו מבלי שניהל הליך הוכחות, אשר ייחס לו ביצוע עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה, לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין").

לפי עובדות כתב האישום, ביום 9.10.2009 סמוך לחצות, במחסום חוצה שומרון על כביש 5, החזיק הנאשם ברכבו בו נהג סכין לשם הגנה עצמית.

בהסכמת ב"כ המאשימה, נרשמה הודאת הנאשם ונתבקש בעניינו תסקיר מבחן טרם הרשעה.

התסקיר היסודי שהתקבל בעניינו של הנאשם חיובי ביותר.

עולה ממנו כי אין לחובת הנאשם הרשעות קודמות ומדובר בעבירה ראשונה, יחידה וחריגה עבורו. הנאשם סיים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה, שירת שירות צבאי מלא כלוחם, עם שחרורו עבד לפרנסתו וכעת לומד כלכלה ומינהל במכללה אקדמית. הנאשם הציג לשירות המבחן חוות דעת חיובית מאוד ממעסיקו.

הנאשם נטל אחריות מלאה לעבירה בה הורשע. הוא הסביר שקיבל את הסכין במתנה במסגרת שירותו הצבאי. הנאשם הניח את הסכין ברכבו על מנת להגביר את תחושת הביטחון שלו עת נסע בשטחים, וללא כוונה ממשית לעשות בה שימוש. שירות המבחן התרשם כי הנאשם לא היה מודע לחומרת מעשיו והשלכותיהם, אך בדיעבד מבין את הפסול שבבחירתו השגויה.

שירות המבחן שקל את חוסר יכולתו של הנאשם להפעיל שיקול דעת בשעתו למול העובדה כי מדובר בבחור צעיר שמנהל אורח חיים תקין ויציב והינו בעל שאיפות נורמטיביות וכן חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה, והגיע לכלל מסקנה שראוי במקרה זה להימנע מהרשעה שעלולה לגרום לנזק במישורים שונים בהמשך דרכו של הנאשם. בנוסף המליץ שירות המבחן על ענישה חינוכית בדמות צו של"צ בהיקף של 160 שעות.

תמצית טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה ביקש להרשיע את הנאשם ולגזור את דינו. התובע המלומד טען כי אין מקום להחריג את הנאשם מן המדיניות העונשית הנוהגת דרך כלל ובעבירה של החזקת סכין בפרט, שלתפיסתו מחייבת הרשעה. התובע הגיש פסיקה התומכת לדעתו בטענתו זו.

ב"כ המאשימה הפנה לנסיבות המקרה, שלטעמו מלמדות על חומרה יתרה. הנאשם לדבריו הצטייד מלכתחילה בסכין ככלי נשק, הניח אותה ברכבו והתכוון ליטול אותה עמו כל אימת שיצא מן הרכב. עוד טען התובע כי התובע לא הצביע על פגיעה קונקרטית מהרשעתו.

ב"כ הנאשם בקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן. הוצגו במסגרת טיעוני ההגנה הודעת הנאשם (תע/1) ודוח פעולה שרשם שוטר ביום האירוע (תע/2). ממסמכים אלה עולה כי הנאשם נעצר לבדיקה שגרתית במחסום ובתשובה לשאלת השוטר האם הוא מחזיק דבר מה אסור ברכב השיב מיד שיש ברשותו סכין שקיבל במתנה בהיותו בצבא, ואותה נשא להגנה עצמית משום שנכנס לשטחים וחשש לחייו במקרה שיתקע בדרך ויותקף. טענת הנאשם כי קיבל את הסכין במתנה ממפקדו נתמכת בראיה עצמאית – מכתבו של סגן (מיל) יוגב טולדנו (נע/3).

לדברי הסנגורית, מקרה זה מתאים להימנעות מהרשעה בדין. הנאשם ביצע את העבירה שבעה חודשים לאחר שחרורו מצה"ל. הסכין נתנה לו במתנה בשירותו הצבאי. הנאשם נטל אחריות מלאה למעשיו. הכשל היה חד פעמי. הסנגורית הפנתה אף היא לפסיקה בתמיכה לטענותיה.

הנאשם בדברו האחרון אמר כי הוא מבין את חומרת המעשה. הנאשם טען כי הוא לא אדם אלים ומעולם לא היה מעורב בקטטה, וביקש לא לפגוע בעתידו.

דיון

מושכלות ראשונים כי בעניינו של נאשם בגיר הרשעה היא הכלל וביטולה הוא החריג.

פסיקה ענפה קיימת בנוגע למסגרת הנורמטיבית להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בכל הקשור לבקשת נאשם להימנע מהרשעתו [ראו, למשל, ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000); ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, לא פורסם (2009)].

תמצית ההלכה היא כי על בית המשפט לשקול בכף המאזניים האחת את השפעת ההרשעה על הנאשם, ועל סיכויי שיקומו. בכף המאזניים השנייה ישקול בית המשפט את סוג העבירה, חומרתה ונסיבות ביצועה, ולאחר מכן יחליט האם כל אלה מאפשרים לוותר על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה [ראו גם עפ"ג (מרכז) 44065-04-12 מדינת ישראל נ' בוריס דאנו (15.7.2012)].