מדינת ישראל נ' זאהדה(עציר) ואח'

החלטה בעניינו של המשיב 1

המשיב נעצר ביום 15.5.11 לפנות בוקר כאשר הוא נוהג ברכב ולצידו המשיב 2. השניים נעצרו במחסום, ועל פי דו"ח הפעולה ועדותו של השוטר אושני התנהג המשיב 2 באופן מעורר חשדות בעת שהוצא מהרכב והביט לכיון הגלגל האחורי הימני. לפיכך התבקש המשיב 1 להזיז את רכבו, ומתחת לגלגל האחורי נמצאו מספר תכשיטים. תכשיטים אלה זוהו לאחר מכן בוודאות ע"י בעל חנות תכשיטים שנפרצה ביום 14.5.11 בסביבות השעה 17:00, כאשר הוא מצביע בהודעתו על הסימנים הייחודים לתכשיטים, מסביר מדוע מדובר בתכשיטים שמקורם בחנותו ומציין לגבי זוג עגילים עם אבנים שמדובר בעיצוב שנעשה על ידו. ממילא הימצאותם של התכשיטים ברכב או בסמיכות מקום לו, אם ניתן לקשר בינם ובין המשיבים, מקימה לכאורה חזקה תכופה.

ברכב נמצא זוג עגילים נוסף, וכן סכום כסף של 30,000 דולר במזומן שאותו הוציא המשיב 2 מהרכב. המשיב 2 מסר גרסאות סותרות בעניין זה, וגם לתשובותיו השונות ניתן להעניק משקל בנוגע להתרחשות כולה.

בהודעתו ובדו"ח הפעולה ציין השוטר כי הבחין בתוך הרכב בשני מכשירי טלפון סלולאריים אחד כהה ואחד בהיר, ולאחר מכן הבחין באותם המכשירים כשהם מנופצים בקרבת צידו האחורי הימני של הרכב. המשיב 2 טען שאין ברשותו מכשיר טלפון סלולארי, ואילו המשיב 1 מסר מספר שנרשם בדו"ח הפעולה, אולם בשעה שבא כוחו טען בעניין זה בדיון ציין המשיב 1 שמספר הטלפון שלו שונה לחלוטין והוא אצל ספק שירותים אחרים (054 ולא 050) ושונה בתכלית מהמספרים שלו ושל רעייתו. המשיב 1 אמר שמכשירו אינו במקום. לאחר ששמר על זכות השתיקה בחקירתו היחידה, וסירב לצאת מתאו לכל חקירה נוספת, מסר ביום 25.5.11 גרסת אליבי ובה טען בין היתר שאת המכשיר הסלולארי שברשותו מסר לתיקון ביום האירוע. כאמור, גרסה זו נמסרה 10 ימים לאחר המעצר, ולאחר שעניין השמדת המכשירים הניידים הוזכר במפורש בדיון בו נכח המשיב.

ביום 25.5.11 העלה המשיב טענת אליבי לפיה שהה בזמן האירועים בביה"ח הדסה בו אושפז בנו הקטן מיום 14.5.11 לפנות בוקר ועד ליום 15.5.11. ב"כ המשיב מסר גרסה מפורטת בנוגע לטענת האליבי גם בדיון ביום 29.5.11, וזו תואמת בכל לגרסה שמסר המשיב בהודעתו. רעייתו של המשיב נחקרה גם היא בעניין זה, ומהודעתה עולה שהמשיב חזר לביה"ח בשעה 11:30 ושהה עימה עד לשעה 18:00. המשיב עצמו מסר בהודעתו כי היה בביתו בשעות אלה וחזר לביה"ח רק בשעה 16:00. פער זמנים זה, שמכסה את מרבית השעות בהן עלול היה המשיב ליטול חלק באירועים, אינו פער של מה בכך.

מגרסת המשיב ביום 25.5.11 עולה כי נכנס לביה"ח עם הרכב בו נעצר. אין מחלוקת קיום שרכב זה נשכר ע"י המשיב 1. המשיב 2 וחברתו רותם מסרו שניהם שביום חמישי בערב (12.5.11) יצאו ברכב זה למועדון בת"א, ורותם המשיכה בהודעתה ומסרה כי ברכב זה נסעה יחד עם המשיב 2 הן ביום שישי והן ביום שבת, כאשר על פי גרסתה הייתה ברכב זה עם המשיב 2 מהשעה 12:00 ביום 14.5.11. לא ניתן בשום דרך ליישב את גרסת רותם עם גרסת המשיב 1, והמסקנה היא שאחד מהם משקר ללא ספק. לא ניתן לקבוע כי דווקא המשיב 1 אינו מוסר את הדברים כהוויתם, כאשר מחקרי התקשורת אינם תומכים בטענותיה של רותם ומציבים אותה במקום אחר לחלוטין. המשיב 2 הפסיק לשתף פעולה במהלך חקירתו ולפיכך לא השיב לגבי מעשיו ביום השבת ולא ניתן לדעת אם גם לגרסתו שהה ברכב יחד עם רותם במהלך אותן שעות בהן שהה בנו של המשיב 1 בביה"ח על פי הטענה.

כאמור טענת האליבי הועלתה לראשונה 10 ימים לאחר האירוע ולאחר מועד מעצרו של המשיב. המשיב טען שהסיבה לכך היא שעד לאותו מועד לא ידע כלל שהוא מואשם במעשה שהתרחש ביום זה, וזאת מאחר ושמר על זכות השתיקה מתחילת חקירתו ביום 15.5.11 ועד לסיומה. לא ניתן לדעת כיום אם אכן זו הסיבה שהפעילה את המשיב, ולפיכך לא ניתן גם לדעת אם אכן המתין לחלוף פרק זמן שלמעלה מ 7 ימים מתוך השערה שמצלמות האבטחה אינן שומרות צילומים לפרק זמן ארוך יותר. מכל מקום, אף שלא מדובר בתופעה נדירה, הרי שהמבקשת מייחסת למשיב הימור לא קטן בנוגע לטיב מצלמות האבטחה שבביה"ח הדסה.

בשלב זה ניתן לומר שטענת האליבי של המשיב מעורערת למדי, הן לנוכח מועד העלאתה והטענה לפיה מדובר בגרסה כבושה (אלא שלעניין זה יש לבחון את הטענה לפיה המשיב לא ידע מה מועד האירוע שמיוחס לו), הן לנוכח השוני המהותי בין גרסתו לגרסת רעייתו, והן לנוכח הטענות שמשקלן לא ברור בנוגע להימצאות הרכב במקום אחר.

ב"כ המשיב טען כי אף אם קיימות ראיות נסיבותיות מסוימות הקושרות את התכשיטים שנמצאו ליד הרכב לפריצה, ואת התנהלותו של המשיב 2 והימצאות התכשיטים ליושבים ברכב, הרי שאין בכך לקשור בכל דרך שהיא את המשיב 1 לפריצה או להימצאות החפצים בסמיכות לרכב. אין מחלוקת שהמשיב 2 הוא שהוציא את הכסף מתא הכפפות וטען לבעלות בו, הוא שמסר גרסה בסופו של דבר בנוגע לעגילים שנמצאו בתוך הרכב (בשונה מהדברים שנרשמו מפיו בדו"ח הפעולה), הוא שעל דרך עמידתו חיווה השוטר דעתו ופעל כתוצאה מהחשד שהתעורר בו, ומהצד בו שהה ברכב נזרקו מכשירי הטלפון הסלולארים על פי החשד. אומנם נראה לכאורה שאחד מהמכשירים שנופצו הוא מכשיר של המשיב 1, אלא שקיים קושי בניסיון לייחס לו את עצם זריקת המכשיר אל מחוץ לרכב. ממילא טיב הראיות שכנגד המשיב 1 סובב את עצם הימצאותו ברכב באישון לילה עם המשיב 2, כאשר מרבית הראיות הן כאלה הנוגעות דווקא למשיב 2. במצב דברים מעין זה ניתן להעלות את הטענה, שב"כ המשיב 1 העלה באריכות, ולפיה לא ניתן לקבוע שהמשיב 1 נטל חלק באירוע הפריצה אף אם ניתן לקבוע כי קיימות ראיות נסיבתיות בנוגע לביצוע מעשים כאלה ואחרים על ידי אדם נוסף ששהה ברכב.

בזירת האירוע לא נמצאו ראיות כלשהן הקושרות את המשיבים לאירוע הפריצה. מכאן שהראיות הקושרות אותם הן אלה שנבעו מנסיבות מעצרם וממה שנמצא באותה עת, שהתחזקו מעט בשל שמירת המשיבים (ובעיקר המשיב 1) על זכות השתיקה. מכל מקום, הכלל הוא שכאשר הראיות הנסיבתיות מצטרפות לכלל פסיפס אחד המקים מסקנה עובדתית שיש בה כדי להביא לסיכוי סביר להרשעה יהיה בהם די גם בשלב זה של הדיון. המירב שניתן לומר הוא שבעניינו של המשיב 1 קיים חשד ברמה גבוהה למדי, אולם ניתן לכאורה לייחס גם את כל המעשים כולם למשיב 2. מהעובדה שטענת האליבי של המשיב 1 נמצאה כמוחלשת עד מאוד לא ניתן להסיק שהוא נטל חלק דווקא באירוע הפריצה, וייתכן שמסיבות אחרות מצא המשיב 1 לנכון למסור גרסאות שאינן תואמות את המציאות.

לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע כי מערכת הראיות שכנגד המשיב 1 עולה לכאורה כדי ראיות לכאורה, אולם ספק אם נכנסת היא לשעריהן של הראיות לכאורה. בנסיבות אלה נראה שיש מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

לפיכך אני מורה על שחרורו של המשיב 1 מן המעצר בכפוף לכך שיפקיד סכום של 12,000 ₪, יחתום על התחייבות עצמית בסכום של 10,000 ₪ ויעמיד שני ערבים צד ג' שיחתמו על ערבות בסכום דומה. בשלב זה ישהה המשיב 1 במעצר בית מלא, ואם במשך 30 יום לא ירשמו כל הפרות של תנאי השחרור, ניתן יהיה לשקול מתן אפשרות ליציאה לעבודה.

בשולי הדברים אעיר שמהרישום עולה שהמשיב השתחרר מהמאסר ביום 22.8.08 ולא בשנת 2010, ומגזר הדין שניתן בעניינו עולה שהמאסר על תנאי סבב אך ורק עבירות כנגד רכב. דברים אלה נאמרים מעבר לצורך ורק על מנת להעמיד דברים על דיוקם.

השחרור יכול שיעשה בפני קצין שב"ס, קצין משטרה, שוטר או סוהר שהוסמכו לכך.

אם המשיב לא יעמוד בתנאים עד ליום 2.6.11 בשעה 12:00 הוא יובא בפני שופט.

דיון בעניינו של המשיב 2 יתקיים ביום 6.6.11 בשעה 10:30.

המשיב 2 יובא לדיון באמצעות השב"ס.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לעו"ד יוסף זילברברג.

ניתנה והודעה היום כ"ח אייר תשע"א, 01/06/2011 במעמד הנוכחים.

רם וינוגרד, שופט

החלטה