מדינת ישראל נ' וייס

גזר דין

הנאשם מרק וייס (להלן: "הנאשם") הורשע על סמך הודאתו בעבירה של אי מתן אפשרות חצייה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנה"), בעבירה של נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), בעבירה של נהיגה בדרך הגורמת נזק, עבירה על תקנה 21(ב)(2) ובעבירה של אי השארת פרטים, עבירה על תקנה 144(א)(3).

הטענה העובדתית קשורה לתאונת דרכים שאירעה בתאריך 13.12.07, בסמוך לשעה 12:45 בירושלים. הנאשם נהג ברכב פרטי מסוג "דייהטסו" מ"ר 46-598-07 ונסע ברח' שבטי ישראל מכיוון רח' הנביאים לכיוון כיכר צה"ל (להלן: "הצומת"). כאשר בצומת קיימת מערכת רמזורים תקינה.

על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם נכנס לצומת תוך שהוא חוצה את קו העצירה כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו מורה אדום ופגע בהולך רגל ראמי שאכר, יליד 1990 (להלן: "הנפגע", "הולך רגל") שחצה את הכביש במעבר חצייה וברמזור ירוק, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם.

כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל בגופו.

בנוסף נטען כי הנאשם עזב את מקום התאונה מבלי להשאיר פרטים.

בישיבת ההקראה שהתקיימה לפניי ביום 06.09.2011 הודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ביום זה נקבע כי גזר הדין יינתן לאחר שתתקבל תוכנית שירות לתועלת הציבור משירות המבחן. בדיון שהתקיים לפניי ביום 15.03.2012 הביע הנאשם את הסכמתו כי יבצע 200 שעות של שירות לתועלת הציבור במתן עזרה לימודית באנגלית לילדים במצוקה. ביום זה, נקבע כי הסניגור יגיש את סיכומיו תוך 7 ימים, וכי גזר הדין תינתן תוך 30 יום.

טענות הצדדים באשר לענישה הראויה

ב"כ המאשימה ביקש לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: שישה חודשים פסילה, פסילה על תנאי וקנס. ב"כ המאשימה נימק את בקשתו בחומרת העבירות בהן הודה הנאשם, ציין כי הנאשם פגע בהולך רגל במעבר חצייה, לא הושיט יד וברח מהמקום מבלי להשאיר פרטים.

בנוסף, הדגיש ב"כ המאשימה כי באמתחתו של הנאשם 7 עבירות תעבורה קודמות.

מנגד, הסניגור בטיעוניו לעונש שהוגשו לבית המשפט ביום 21.03.12, ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם, וזאת בשל נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה הספציפיות. הוא ציין כי מדובר בתאונת דרכים שאירעה למעלה מארבע שנים, ומנסיבות שלא הוסברו על ידי המאשימה כתב האישום הוגש רק ביום 18.05.11.

כמו כן, הדגיש הסניגור כי מדובר בנאשם בן 51 אב לשלושה ילדים, העובד לפרנסתו כשכיר ברשות השידור.

באשר לעניין העבירה של אי השארת פרטים, הסניגור ציין כי כשהחל הנאשם את נסיעתו באור ירוק, אכן הרגיש כי שפשף עם הגלגל ימני קדמי את הנעל של הולך, אולם משראה את הנפגע ממשיך בהליכה, הנאשם שחשב לתומו כי לא אירעה נזק, לא מצא מקום לעצור ולהושיט עזרה.

מלבד זאת, טען כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי שטעה בשיקול הדעת עת לא עצר את רכבו על מנת לבדוק אם אכן הולך הרגל נפגע אם לאו.

זאת ועוד, ציין למרות שהנאשם נוהג על הכביש קרוב ל- 30 שנה (מאז שנת 1983), בעברו סך הכל 7 עבירות תעבורה קודמות בלי תאונת דרכים. לבסוף ציין הסניגור כי הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום על מנת לחסוך מזמנו של בית המשפט ותו לא.

בנסיבות אלה, ולאור המלצת שירות המבחן לפיה הנאשם מתאים לביצוע צו שירות לתועלת הציבור ביקש שלא לפסול אותו לפרק זמן ממושך.

השיקולים לענישה הראויה

בבואנו לשקול את הענישה הראויה למקרה זה, יש ליתן את הדעת לאינטרס הציבורי. נסיבותיו האישיות של הנאשם פחותות בחשיבותן מאינטרס זה. אין מחלוקת כי ענישה מרתיעה יש בה כדי לסייע במלחמת החורמה בתאונות הדרכים ובקטל בכבישים, זוהי הנחיית המחוקק וזוהי גישת הפסיקה וזוהי עמדתו הנחרצת של מותב זה.

המדיניות המקובלת היא שיש להחמיר בעבירות הגורמות לחבלה של ממש ולפגיעות בגוף אפילו הקלות ביותר (ראו בעניין זה את פסק דינו של כב' השו' ח' אריאל בע"פ (י-ם) 4396/98 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 15.07.2008) פסקה 8 להחלטה). ובפרט, במקרה שבו נאשם עוזב את מקום התאונה מבלי לעמוד על תוצאות התאונה, מבלי להושיט עזרה ומבלי להשאיר פרטים לנפגע. וזאת אפילו אם עזב המקום עקב טעות.

נסיבותיו האישיות של הנאשם ונסיבות המקרה