מדינת ישראל נ' וייס

החלטה

1.זוהי בקשת הנאשם לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהיעדרו.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירה של נהיגה בדרך עירונית במהירות של 69 קמ"ש העולה על מהירות של 50 קמ"ש הרשומה בתמרור, וזאת בעקבות בקשתו להישפט.

הנאשם לא התייצב, ולאור אי ההתייצבות ניתנו הכרעת דין וגזר דין בהיעדרו. במסגרת גזר הדין הוטל על הנאשם קנס בסך 1,000 ₪ ופסילה על תנאי.

2.בבקשה נטען כי מדובר בדו"ח של ברירת משפט בסך 250 ₪ אשר הנאשם יזם את פתיחתו מתוך רצונו להיאבק על חפותו.

נטען כי בטעות קיבל הנאשם הודעה אשר ממנה עלה כי הושתה עליו פסילה בפועל, הגם שלא נפסל בפועל כלל.

בסעיף 4 לבקשה, אומר הנאשם כי שלח הודעה כתובה בה ביקש לפרט את נסיבות המקרה, ולאור הקושי הכרוך בהגעה לביהמ"ש הואיל והינו תושב מרכז הארץ, מילא את טופס ההודעה בכתב המוצמד להזמנה לדיון, אולם לטענתו מסתבר כי בדיעבד עולה מפרוטוקול ביהמ"ש כי מסמך זה לא הגיע לביהמ"ש בטרם נגזר דינו.

ב"כ הנאשם עותר להביא במסגרת השיקולים את טענתו כי נגרמו לנאשם נזקים ועוגמת נפש בעקבות הודעה שגויה לטענתו בדבר פסילתו מנהיגה.

ב"כ המאשימה מתנגד לבקשה, טוען כי מדובר בהליך יזום על הנאשם והיתה עליו חובה להתייצב לדיון, כי קיים אישור מסירה כדין, הנאשם קיבל את יומו בביהמ"ש ואין לו אלא להלין על עצמו, ומוסיף כי על פי הלכות רוקינשטיין וסוראיה איטליא, ובייחוד כשמדובר בברירת משפט אשר נפתחה כתיק בימ"ש, אין הנסיבות מצדיקות ביטול פסק-הדין.

3.שני תנאים, שאינם מצטברים, נדרשים לביטול פסק דין בהתאם לסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982. האחד – קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות, והשני מניעת עיוות דין. ככל שאין חשש לעיוות דין, לא יבוטל פסק הדין, אלא אם קיימת סיבה מוצדקת להיעדרות. ראה רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פד' נז'(6) 793, ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פד' לט'(3) 279, רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (2004) לא פורסם וע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם (2009), לא פורסם. אי התייצבות כמוה כהודאה ואין לומר כי כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק דין. כמו כן אין חובה לקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין בנוכחות הצדדים (ראה רע"פ 9142/01 וע"פ 4808/08 דלעיל).

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את טענות הצדדים לאור סעיף 130 (ח) וההלכות דלעיל לא מצאתי מקום להיעתר לה.

4.סיבה מוצדקת –

לא הובאה סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות.

בתיק קיים אישור משלוח דבר דואר רשום אל הנאשם, אל אותה כתובת אשר צויינה בבקשה להישפט. יתרה מכך, מהבקשה לביטול פסק-הדין עולה כי אין חולק על כי הנאשם קיבל את ההזמנה לדיון ואולם לטענתו הוא שלח הודעה כתובה ומילא טופס בכתב המוצמד להזמנה לדיון, אולם הוא טוען כי בדיעבד מתברר כי מסמך זה לא הגיע לביהמ"ש בטרם נגזר דינו.

בתיק ביהמ"ש, לא במועד גזר הדין וגם לא כעת, אין כל מסמך שכזה או בקשה של הנאשם למעט בקשתו הנוכחית לביטול פסק-הדין.

גם אם אצא מנקודת הנחה שאכן נשלח מסמך כאמור לביהמ"ש (מסמך אשר איננו בתיק), הרי שבשליחת בקשה לביהמ"ש לא סגי. על נאשם אשר עותר בבקשה כלשהי, בין אם זו בקשה לדחיית הדיון ובין אם בקשה אחרת, חלה החובה להתייצב לדיון, כל עוד לא ניתנה החלטה שיפוטית אחרת. עולה כי הנאשם ידע על מועד הדיון, לא קיבל כל החלטה אשר יש בה כדי לפטור אותו מהתייצבות, הוא לא התייצב, ומובן כי בנסיבות אלו יש ליתן פסק דין בהעדרו. בנסיבות אלו, כלל לא ברור על מה מלין הנאשם כאשר אין הוא מתייצב וניתן כנגדו פסק-דין בהעדר התייצבות.

אין בטענות אשר מועלות בבקשה כדי להוות סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות.

5.עיוות דין -

אינני מוצא כל עיוות דין או חשש לו. ב"כ הנאשם טוען כי על הנאשם הוטל קנס כספי "גבוה מאד" אשר הינו פי 4 מגובה ברירת המשפט ופסילה על תנאי.

אינני רואה בכך כל עיוות דין או חומרה יתרה. משבחר נאשם להישפט, אין הוא זכאי עוד להנות מההטבה הגלומה בסכום ברירת המשפט אשר ניתן לו בהודעה אשר קיבל.