מדינת ישראל נ' ויינר

החלטה

על פי עובדות כתב האישום בתאריך 17.4.12 וכשנה עובר לכך, גידל הנאשם, בביתו בקינג ג'ורג' 62 בתל-אביב (להלן: "הבית"), 7 שתילים של צמח סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל 740 גרם נטו.

בנוסף, נטען, החזיק הנאשם בבית סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל כולל של 76.66 גרם נטו, שלא לצריכתו העצמית, ללא היתר או רישיון מהמנהל, הכל כמפורט להלן:

במקפיא בתוך 2 צנצנות, עם מכסה צהוב, 58.11 גרם נטו סם מסוכן מסוג קנבוס;

במדף העליון בארון המטבח, בתוך קופסת זכוכית, עם פקק אדום 15.26 גרם נטו, סם מסוכן מסוג קנבוס;

על שולחן הסלון בתוך צלוחית 3.29 גרם נטו, סם מסוכן מסוג קנבוס.

עוד על פי כתב האישום, החזיק הנאשם ברשותו בבית: כלים, ציוד ועזרים שיש בהם כדי למנף את תהליך גידול הסמים, כדוגמת ארבעה משטחי הנבטה, מכשיר חשמלי לייבוש צמחים, נורת טיגון וקבל, תערובת גידול, מכשיר הנבטה חשמלי, מפוח אוויר לבן, חלקי שרוול אויר, בית מנורה עם גב מתכת, שני שנאי מתח, אדניות בגדלים שונים, שני קוצבי זמן לשקעי חשמל.

בגין מעשים אלה מיוחסות לנאשם, בפרק הוראות החיקוק: עבירה של יצור, הכנה והפקת סמים מסוכנים – על פי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים"), עבירה של החזקה ושימוש בסמים שלא לצריכה עצמית – על פי סעיף 7(א)+7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, ועבירה של החזקת כלים להכנת סם שלא לצריכה עצמית – על פי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

במענה בכתב שהגיש ב"כ הנאשם לכתב האישום, לא ניתנה כל התייחסות לעובדות כתב האישום – לא הודאה אף לא כפירה.

ב"כ הנאשם העלה טענה לפיה החיפוש שנערך בביתו של הנאשם, הינו חיפוש שנערך באופן שאינו חוקי ומכאן שהתפוסים שנתפסו בביתו אינם כשירים לשמש כראיה נגדו.

לאור זאת הסכים ב"כ הנאשם להגשת כל חומר הראיות, הצהיר שאין לו טענה לעניין הסם ושרשרת הסם, ויתר על חקירתם של כל עדי התביעה, למעט על חקירתו של השוטר רס"ל אדם שרעבי (להלן: "השוטר שרעבי"), שערך את החיפוש ורשם על כך ועל ההליכים שקדמו לחיפוש, ביניהם הפעולות בהן נקט טרם החיפוש, דוח פעולה.

בתום ישיבת הוכחות, בה העיד עד התביעה השוטר שרעבי והוגש בהסכמה, חלף עדות ראשית, דוח הפעולה שערך, העלה ב"כ הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה" מאחר שהוכח, על פי הטענה, החיפוש שנערך בביתו של הנאשם, נערך באופן שאינו חוקי ומכאן שכל הפעולות שבוצעו לאחר החיפוש וכפועל יוצא ממנו "אינן כשרות".

משכך, טען ב"כ הנאשם, לא עמדה המאשימה במבחן הבאת הראיות להוכיח כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ויש לזכותו מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

הבסיס הנורמטיבי לטענת "אין להשיב לאשמה" מצוי בסעיף 158 לחסד"פ, הקובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו...".

המשמעות של העדר הוכחה לכאורה, בהקשר זה, היא כי אין בראיות, שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה, כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא המשקל הראייתי.
יחד עם זאת, בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות, אינו מעניק משקל לראיות שהובאו בפניו או מעריך את משקלן ואת סבירותן ואינו בוחן ומכריע בשאלת דיותן של הראיות.

הלכה היא כי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה די בקיומה של מערכת ראיות ראשונית המעבירה את נטל הבאת הראיות על שכם הנאשם.

בע"פ 732/76 כחלון נ' מדינת ישראל, חזר בית המשפט העליון, כב' השופט שמגר (כתוארו אז), על ההלכה בקובעו:

"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון,בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם....אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום".

כעולה מן המקובץ, בשלב זה של הדיון, די בקיומן של ראיות בסיסיות ואפילו דלות להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם כדי לחייבו להשיב לאשמה, קרי: כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הנאשם, אין בית המשפט נדרש בשלב זה, ככלל, לבחינת משקלן של הראיות ומהימנותן ועליו לבדוק קיומן של ראיות לכאורה בלבד.