מדינת ישראל נ' ויידן אשרמן ואח'

החלטה – נאשם מס' 9

לפני בקשה לזכות את נאשם מס' 9 (להלן: הנאשם או קינצר) מאשמה, מטעמי הגנה מן הצדק (אעיר מראש, כי תוצאת קבלת טענה מקדמית היא מחיקת האישום ולא זיכוי).

רקע

ביום 14.5.10 השתתף הנאשם בהפגנה בשיח ג'ראח, בה נטלו חלק משתתפים רבים. במהלך ההפגנה, הורה קצין משטרה למפגינים לפנות את המקום, אך הם סרבו. מספר מפגינים, ובהם הנאשם, נעצרו. לאחר ההפגנה הוגש נגד הנאשם ומעורבים אחרים כתב האשום שלפני, בו הואשמו בעבירות של התפרעות והפרעה לשוטר. לאחר שמיעת הראיות, זיכיתי את כל הנאשמים מעבירת ההתפרעות, ואת יתר הנאשמים (מלבד הנאשם קינצר) מעבירת הפרעה לשוטר.

על פי הכרעת הדין, במהלך מעצרו של קינצר הוא תקף שוטרים, בעט בקצין משטרה וכינה את השוטרים "רוצחים, פשיסטים ונאצים". במסגרת הניתוח המשפטי, הבחנתי בין יתר הנאשמים, אשר התנגדו למעצרם בצורה פאסיבית, אותם זיכיתי מאשמה, ובין הנאשם קינצר אשר התנגד בצורה אלימה. בסופו של יום, הורשע הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר במלוי תפקידו.

לאחר הכרעת הדין (ולמעשה יום עבודה אחד לפני המועד שנקבע להשלמת טעונים לעונש) הוגשה הבקשה שלפני.

טענות הצדדים

מהבקשה עולה, כי לאחר הכרעת הדין, הודיעה המאשימה על חזרה מאשום בעניינם של נאשמים רבים אשר עניינם דומה לענינו של קינצר, ואילו קינצר נותר היחיד אשר מתנהלים נגדו הליכים – ענין אשר לשיטת ההגנה פוגע בתחושת הצדק וההגינות ומחייב זיכויו. לבקשה צורפו כתבי אשום אשר הוגשו נגד מעורבים אחרים והחלטות על מחיקת האשום ביחס לחלקם.

המאשימה הגיבה לבקשה. מתשובתה עולה, כי היא קבלה את הניתוח המשפטי שבהכרעת הדין, ואת ההבחנה אשר עשיתי בין מפגינים אשר התנגדו למעצר בצורה פסיבית ובין זה שתקף שוטרים והעליב אותם. לאור זאת המאשימה החליטה לחזור מאשום ביחס לאלו אשר עניינם דומה לאלו אותם זיכיתי. כמו כן, קבלתי הבהרות ביחס לשלושה נאשמים לגביהם אתייחס למטה.

דיון והכרעה

עיינתי בכתבי האשום אשר צורפו לבקשה. מתיאור העובדות בכתבי האשום השונים עולה, כי רובם של הנאשמים לגביהם הודע על חזרה מאשום, הואשמו רק בעבירה של התפרעות ורק מיעוטם הואשמו גם בעבירה של הפרעה לשוטר. גם רובם של הנאשמים אשר הואשמו בהפרעה לשוטר פעלו בצורה פאסיבית, ולא יוחס להם כי תקפו שוטרים או העליבו אותם – ועל כן עניינם דומה לעניינם של הנאשמים אותם זיכיתי.

לאור זאת, אין כל מקום להשוות בין מרבית הנאשמים אשר פורטו בבקשה ובין הנאשם קינצר. לגבי קינצר נקבע, כי תקף שוטרים והעליבם, ועל כן מעשיו חרגו מהתחום אותו ניתן לקבל במסגרת חירות ההפגנה וחופש הביטוי, אל תוך התחום הפלילי.

עם זאת ישנם שלושה נאשמים אשר המאשימה חזרה מהאשום לגביהם, אשר יוחסה להם התנהגות אלימה או מעליבה. להלן פירוט התיקים ועמדת המאשימה לגביהם:

ת"פ 1176/10, אייל ניר: לנאשם זה יוחס תפיסת ידו של שוטר ועיקומה במהלך הפגנה. מתשובת המאשימה עולה, כי לאחר הגשת כתב האשום העריכה המאשימה כי אין סיכוי סביר להרשעה בענינו ועל כן חזרה מאשום ועל כן נסגר התיק בעילה של חוסר ראיות מספיקות.

ת"פ 1192/09, סוזן אבלס: לנאשמת זו יוחס כי הכתה שוטרת בעינה במהלך הפגנה. מתגובת המאשימה עולה, כי מהערכתה את חומר הראיות, המכה נתנה בטעות, וכי הנאשמת שם לא התנגדה למעצרה בצורה אלימה. לאור זאת סברה המאשימה כי יש לחזור מאשום ביחס לנאשמת זו.

ת"פ 52039/10, אליהו אדלמן ואח': בתיק זה הואשמו שלושה נאשמים בעבירת של התפרעות ועבירות נלוות. הנאשם אדלמן הואשם, כי קרא לעבר שוטרים "פשיסטים, נאצים, רוצחים" ועל כן יוחסה לו גם עבירה של העלבת עובד ציבור. המאשימה הודיעה על חזרה מאשום בענינו, "משיקולים של לפנים משורת הדין". מתגובת המאשימה עולה, כי לאחר שנאשמת אחרת באותו ארוע זוכתה, נערכה בדיקה מחודשת של הראיות, וכן נלקחו בחשבון נסיבות אישיות חריגות של אחד הנאשמים, ועל כן הוסכם לחזור מאשום ביחס לכל הנאשמים.

משכך, ביחס לשניים מהנאשמים (ניר ואבלס), נמוקיה של המאשימה לחזרה מאשום נוגעים לטיב הראיות שבידה להוכחת המעשים המיוחסים לנאשמים. חזקה על המאשימה כי בחנה הראיות שבידה בקפדנות בטרם החליטה על חזרה מאשום. אין כל טענה או סיבה להניח כי שיקוליה בענין זה לא היו עניניים. מיותר לומר, כי אין דינו של מי שהמאשימה סבורה כי אין די ראיות להוכחת אשמתו כדין מי שהורשע לאחר שמיעת עדויות בהכרעת דין מנומקת.

באשר לנאשם אידלמן: כאמור למעלה, אידלמן הטיח בשוטרים עלבונות דומים לאלו שהטיח הנאשם (פשיסטים, נאצים ורוצחים). עם זאת, אבחנה משמעותית בינו ובין הנאשם קינצר היא, כי אידלמן לכאורה העליב שוטרים, אך לא תקף אותם ואילו הנאשם שבפני גם תקף שוטרים ובעט בקצין משטרה. בעניינו של אילדמן הודיעה המאשימה כי חזרה מאשום "לפנים משורת הדין" ולא פרטה נימוקיה.

מכאן עולה, כי מתוך שלל הנאשמים והאשומים אליהם התיחסה ב"כ הנאשם בטעונה, קיים דמיון מסוים רק בין מעשיו של הנאשם אליהו אידלמן ומעשיו של הנאשם ואין בידי הסבר ברור מדוע ראתה המאשימה לחזור מאישום. עם זאת, כפי שציינתי, גם לגביו קיימת הבחנה ממשית ביחס לחמרת המעשים, שכן אידלמן לא הואשם כי תקף שוטרים.

לאור האמור למעלה, לא ראיתי כל פגיעה בתחושת הצדק או ההגינות, בשל כך שהמאשימה חזרה מאשום בעניינם של נאשמים אחרים, אשר מעשיהם קלים מאלו שקבעתי כי הנאשם ביצע. ההיפך הוא הנכון. לטעמי ראויה המאשימה לשבח, בכך שבחנה עמדתה שנית לאחר שהכרעתי דינם של הנאשמים בפני, וקבלה הפרשנות המשפטית אותה הצעתי לעבירות ההתפרעות ותקיפת השוטר.