מדינת ישראל נ' וחיד(עציר) ואח'

גזר דין

1. מבוא

הנאשם מס' 2 (להלן - "הנאשם") הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי הסעיפים 334+335 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק").

לאחר ששמעתי את עדותה של אמו של הנאשם ואת טענות ב"כ הצדדים לעניין העונש, הגיעה שעת מתן גזר הדין.

2.העובדות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ואיני רואה צורך לחזור עליהם גם כאן. אומר רק כי הנאשם פצע את המתלונן במהלך קטטה, כאשר דקר אותו מספר פעמים בבטנו ובצווארו באמצעות סכין.

3.עדות אמו של הנאשם

אמו של הנאשם, גב' הייפה כאמל אבו מוך, סיפרה כי היא אלמנה מזה 17 שנים. היא גידלה את ילדיה לבדה. בנה השני שלו אשה ושתי בנות, כך העידה, נמצא בכלא ואשת הנאשם שלפני הינה בהריון.

העדה סיפרה כי יש לה משפחה גדולה, עשרה ילדים והיא מגדלת אותם לבד ואין איש שיעזור לה. לטענתה, הנאשם הוא המפרנס היחיד בבית.

לדברי העדה "אין לי כוח לעבוד, יש לי ראומטיזים וסכרת (...) רק נאשם 2 עוזר לי במשפחה. המצב הכלכלי שלי קשה ביותר. אני רוצה שהשופט יתחשב במשפחה שלי. (...) אני מבקשת רחמנות של בית המשפט".

4.טענות המאשימה לעונש

באת כוח המאשימה, עו"ד גב' אילנה קוזמינר, טענה כי מדובר בארוע חמור שבו בחרו המעורבים לנקוט באלימות קשה לצורך פתרון סכסוך.

עו"ד קוזמינר טענה כי הפסיקה התייחסה לצורך להלחם מלחמת חורמה באלימות הפושה בכל שכבות החברה, וכי יש לנקוט יד קשה בהטלת עונשים חמורים כנגד עבריינים הבוחרים בשימוש בסכין לפתרון סכסוכים. זאת על מנת להרתיעם ולהרתיע עבריינים פוטנציאלים, ועל מנת למגר את תופעת הסכינאות הפוגעת בשלמות גופו של הקרבן ועלולה להוביל לתוצאות קטלניות.

עו"ד קוזמינר הדגישה כי הטלת עונשים קלים בגין עבירות מן הסוג האמור, מחטיאה את המטרה ואת השאיפה לעקירת התופעה הפסולה הנ"ל.

באת כוח המאשימה טענה כי חומרת מעשהו של הנאשם מתבטאת בשימוש בנשק קר ובפציעתו של המתלונן כאשר מרבית הפגיעות כוונו לכוון בטנו וצווארו של המתלונן. התובעת ציינה עוד כי הנאשם לא התחרט ולא נטל אחריות על מעשיו עד עצם היום הזה.

התובעת טענה כי אמנם אין מחלוקת על כך שמעשה הפציעה נעשה במהלך קטטה רבת משתתפים שבה נטלו חלק גם בני משפחתו של המתלונן וכי גם נגד בני משפחת המתלונן הוגשו כתבי אישום והמאשימה תבקש למצות עמם את הדין.

התובעת הצביעה על כך שיש במעשים האמורים לעיל, משום עשיית דין עצמית, תוך סיכון אחרים וטענה כי יש לקחת בחשבון את ההשלכות והנזקים גנרמים עקב סכסוכים ממושכים מסוג זה. לטענתה, ענישה מקלה עלולה להוביל להשנות מקרים דומים.

התובעת טענה כי "העובדה שנחתם הסכם סולחה בין הצדדים, אין בה כדי לפטור את הנאשם מגמול עונשי על מעשיו ואין בה כדי למנוע ולהרתיע ולמגר מעשים דומים מצד הנאשם ומצד עבריינים פוטנציאלים".

באת כוח המאשימה הגישה לבית המשפט פסקי דין של בתי משפט שונים שבהם נגזרו עונשים על עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.