מדינת ישראל נ' ווקנין (עציר) ואח'

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כאשר למשיב 1, מיוחסת בנוסף עבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, ולמשיב 2 תקיפת שוטר במילוי תפקידו.

עפ"י המתואר בכתב האישום, ביום 9.6.2012, בסמוך לשעה 02:00, בהיותם תחת השפעת אלכוהול הבחינו במתלונן. השניים בצוותא חדא עם שניים אחרים תקפו את המתלונן בכך שחבטו בו ובעטו בו בחלקי גופו והפילו אותו על הרצפה. כמו כן, איימו על המתלונן כי המידה ויפנה למשטרה ירצחו אותו ואת הוריו בסכין בכוונה להפחידו. במועד האמור החזיק המשיב 1, סם מסוג חשיש במשקל 1.4 גרם שלא לצריכתו העצמית וכי משיב 2, תקף שלא כדין את השוטר בכך שדחף אותו ואיים עליו בכך שאמר לו "אני אזיין אותך אני אראה לך מה זה".

במהלך הדיון שנערך בפני ביום 18.6.2012, חלקו ב"כ המשיבים על קיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ המשיב 1, מציינת כי לא ניתן לייחס למשיב את עבירת האיומים הדורשת יסוד נפשי מיוחד, וזאת בשל שכרותו של המשיב הנלמדת מחומר החקירה, בשים לב לדברי החוקר בדבר מצבו של המשיב 1, וכן תוך הפנייה לרע"פ 3480/09, בעניין מאור מלכה.

אשר לעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית שנתפס על המשיב, הרי במעמד החיפוש המשיב 1 היה בסטאטוס של מעוכב, ולא היה לשוטר יסוד סביר להניח כי על המשיב סמים, ומשכך החיפוש נעשה שלא בסמכות. לאור האמור לעיל, ובהתאם להלכת בן-חיים והלכת יששכרוב, הרי שיש לפסול את הראיה שנתקבלה אגב החיפוש הלא חוקי.

ביחס לעבירות התקיפה מפנה לסתירות לכאורה שעולות מדוחות השוטרים ביחס למעורבותו של משיב 1, וכן הפנתה לתהיות העולות מעדותו של עד הראיה ארמון בר-גיל אשר מחד, מציין, כי המשיב 1 נגרר אחר המשיב 2, ובד בבד טוען כי לא מצליח לזכור את חלקו של המשיב 1 בתקיפה. עוד מפנה לכך שהמתלונן טוען שהיו שניים שתקפו אותו, זאת בניגוד לראיות אחרות בתיק, מהן ניתן ללמוד כי היו ארבעה אנשים במקום. לעד הראייה היה אינטרס ליצור תמונה של אירוע חמור מזה שאכן אירע בפועל על-מנת שהמשטרה תגיע ותפסיק את הרעש שהנוכחים במקום גרמו.

אשר למשיב עצמו, מדובר במשיב המתפקד ברמה גבולית, זה משתמש בסמים, ומרבית עברו נוגע לעבירות של החזקת סם לצריכה עצמית, והחלופה המוצעת, גם אם אינה מיטבית, יכולה לצמצם את המסוכנות הנשקפת ממנו.

באת-כח המשיב 2 הצטרפה לכל הטיעונים המשפטיים שהועלו על-ידי באת-כח המשיב 1. מפנה להבדל בין התיאור שהתקבל במוקד 100 אל מול המשך התיאור מצד אותו עד ראיה, וכן הפנתה לסתירות הנוגעות למספר התוקפים שלכאורה היו מעורבים וההבדל בין התיאור של השוטר בדבר האלימות שהפעיל המשיב 2 כלפי המתלונן, אשר אינה מלמדת על אלימות רבתי, בוודאי לא כזו שעולה בקנה אחד עם יתר הראיות בתיק.

עוד הוסיפה כי מדובר במתלונן בעייתי, אשר כפי הנראה סובל מבעיות נפשיות, ולא בכדי לא נערך בין המתלונן לבין המשיבים עימות. מדובר במשיב צעיר שלחובתו שתי הרשעות בלבד, וכי הוריו של המשיב יוכלו לשמש חלופה ראויה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועברתי על חומר החקירה שהובא לעיוני, הנני לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס למשיבים.

אתייחס תחילה לטענות המשפטיות, כפי שהועלו על-ידי באי-כח המשיבים. ראשית, ביחס לטענת החיפוש הבלתי-חוקי ותחולתה של הלכת בן-חיים, אקדים ואציין כי לצורך החלטה זו לא ראיתי לנכון את עבירת החזקת הסם מסוג חשיש במשקל 1.4 גר' כזו שמקימה את עילת המעצר, ועל-כן לא אתייחס לנתון זה כבסיס להחלטתי.

אשר לטענת האיומים והיעדר יכולת לגבש כוונה מיוחדת, אציין ראשית כי טענה זו עניינה להתברר במסגרת התיק העיקרי, ולא בכדי, שכן על-מנת לקבל טענה שכזו על בית-המשפט לקבוע ממצאי עובדה, ורק בהינתן אלה – להחליט האם נתקיימה הגנת השכרות. ביחס לטענה זו אוסיף ואציין כי על-מנת לחסות בגדרה של טענה זו, אין די להראות כי מי מהמשיבים היה שיכור או תחת השפעת אלכוהול, אלא על הטוען להגנה שכזו לעמוד בשני תנאים מצטברים, היינו לא זו בלבד שהיה תחת השפעת אלכוהול, אלא שהשפעה זו היתה במידה כזו שמנעה ממנו בשעת המעשה להבין את הפסול במעשיו. עניין זה כאמור יתברר במסגרת התיק העיקרי, אולם אציין כי הפסיקה, והמבחנים שהותוו ביחס לטענה זו הינם נוקשים יחסית, ולא די להראות כאמור שהמשיב היה שיכור. כך ראו למשל ע"פ 10800/04 ארתור גרגורי נ' מדינת ישראל, וכן ע"פ5727/00 סרגיי פינצ'וק נ' מדינת ישראל, וכן ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מדינת ישראל.

אשר לרע"פ 3480/09 אליו הפנו באות-כח המשיבים, ובפרט לאמור בפסקה 9 לרע"פ זה, אציין כי פסק-דין זה, למקרא האמור בו, אינו מהווה הלכה כלשהי, וכפי שאמור בו במפורש, בית-המשפט מאשר בו הסכמה דיונית ולא מעבר לכך, כך שלא יכול לשמש עוגן נורמטיבי לטיעון האמור.

אסיים התייחסות זו ביחס לטענת השכרות ואציין כי במדרג בין המשיבים נדמה כי דווקא המשיב 2 היה מודע יותר למעשיו, כפי שעולה למקרא חומר החקירה.

אשר לראיות הקיימות ביחס לעבירת התקיפה, הרי שכאמור המתלונן מכיר את שני המשיבים, מפרט את חלקם כפי שמפורט בכתב האישום, ועדות זו מקבלת חיזוקים הן מהודעתו של עד הראיה ארמון בר-גיל, וכן מדוחות השוטרים. לא מצאתי בתהיות, כפי שפורטו על-ידי באי-כח המשיבים, ככאלה שיש בהן כדי להצביע על כרסום בעצמת הראיות, לא כל שכן כרסום ממשי. כידוע, בשלב המעצר בית-המשפט אינו נכנס לשיקול משקל ומהימנות, ובהתאם להלכת זאדה בודק האם קיים פוטנציאל ראייתי אשר היה ובית-המשפט ירחוש לו אמון במסגרת התיק העיקרי יכול להביא להרשעתם של המשיבים אל מעבר לספק סביר. פוטנציאל שכזה קיים בהחלט.

משקבעתי קיומן של ראית לכאורה קמה עילת מעצר. המדובר במעשה אלימות לכאורה סתמי, ללא כל סיבה, שבמסגרתו תקפו המשיבים בצוותא חדא את המתלונן בהיותם תחת השפעת אלכוהול. לכל אחד מן המשיבים הסתבכויות קודמות, כאשר למשיב 2 שתי הרשעות קודמות, האחת משנת 2009 בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית, חבלה כשהעבריין מזוין, פציעה ותקיפה, והשניה – עבירה משנת 2010, גם כן בעבירות אלימות והפרת הוראה חוקית, כאשר נגזרו על המשיב 9 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, תלויים ועומדים נגד המשיב 2 שני עונשי מאסר על תנאי, שניהם בני 6 חודשים כל אחד.

ביחס למשיב 1 המדובר במי שלחובתו 10 הרשעות קודמות, רובן ככולן עבירות סמים אך לא רק. הרשעה מס' 2 בגליון הרשעותיו של המשיב 1 הינה בגין איומים ותקיפת שוטר, וזה נדון ביום 13.3.11 לעונש של 11 חודשי מאסר בפועל, וכן עומדים ותלויים נגדו שלושה עונשי מאסר על תנאי שהינם בני הפעלה בענייננו.

נמצא אם כי קיימת עילת מעצר הנלמדת מהאלימות שהפעילו המשיבים כלפי המתלונן, האיומים שהופנו מצד המשיב 2 כלפי שוטר שהגיע למקום, וכן בהצטרף לעברם הפלילי, וקיומם של עונשי מאסר על תנאי, שלא היה בהם כדי להרתיעם מלשוב ולהסתבך בעבירות אלימות.