מדינת ישראל נ' וולמן

פסק - דין

לפני ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש השלום בחיפה, (להלן–"בימ"ש קמא"), אשר ניתנה ביום 19.9.11 ע"י השופט שמואל יציב בתיק תת"ע 3556/08.

המשיב הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א–1961, (להלן– "הפקודה") וסעיף 64ב(א) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי המשיב נהג ביום 19.1.08 בשעה 01:30, ברכבו במקום ציבורי, באזור האצטדיון, שבחיפה, כשהוא שיכור. בדיקת הינשוף הראתה כי בגופו של המשיב נמצא ריכוז של 605 מיקרו-גרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

המשיב כפר בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות. בימ"ש קמא שמע חלק מהראיות ומשעד מטעם המערערת, עד שערך את בדיקת הינשוף לא התייצב לדיון שנקבע לשמיעת עדותו, החליט בימ"ש קמא שלא להיענות לבקשת המערערת לדחות את הדיון למועד אחר ובהתאם לכך נחסמה דרכה מלהביא עדים ובדרך זו ועל פי החלטת בימ"ש קמא הסתיימה פרשת התביעה.

המשיב לא הביא ראיות ובימ"ש קמא זיכה אותו מהעבירה שיוחסה לו.

מהכרעת הדין עולה כי בימ"ש קמא דחה את הדיון שהיה קבוע ליום 2.6.11 ליום 13.6.11 והורה על זימון שני העדים, מפקח עוזי בוטבול ורס"מ צחי צרפתי, עדים מטעם המערערת, כשהוא מטיל עליה לוודא חתימתם על אישורי המסירה, שאם לא כן, יזומנו בהתאם לכתובתם הפרטית.

עוד נאמר בהכרעת הדין כי פקיד מטעם המערערת התקשר ביום 9.6.11, לעדים טלפונית והשאיר להם הודעה קולית במשיבון ועל כך כתב בימ"ש קמא:

"זה מקרה שני היום שעדי התביעה לא התייצבו. אתמול היו עוד שני תיקים כאלה ואין יום שבהם עדי התביעה אינם מתייצבים..".

בישיבה מיום 13.6.11 ובעקבות החלטת בימ"ש קמא שלא להתיר למערערת לזמן את העד מטעמה, הצהיר המשיב כי הוא לא יעיד ולא יביא מטעמו עדים ואף הוסיף וטען כי אין להשיב לאשמה. באת כוח המערערת ביקשה להשיב לטענה האחרונה בישיבה נדחית ועל כן דחה בימ"ש קמא את הדיון ליום 23.6.11.

בימ"ש קמא דחה את טענת המשיב שאין להשיב לאשמה ומשזה מסר כי לא יעיד ולא יביא ראיות נוספות, שמע את סיכומי הצדדים וקבע שהכרעת הדין תינתן ביום 19.9.11.

בימ"ש קמא קבע בהכרעת הדין כי המערערת לא הוכיחה את העובדות שיוחסו למשיב, לאחר שסקר את הראיות וחרף קיומן של ראיות שיש בהן כדי להוכיח שהמשיב נהג בשכרות, ועל כך כתב:

" הדברים מצביעים על כך שהנאשם היה תחת השפעה של אלכוהול שעה שנהג, והימנעות הנאשם מלהעיד מחזקים (כך במקור) ראיות המאשימה...". בימ"ש קמא המשיך והפנה לפסק דינו של השופט סטולר בעפ"ת 23584-12-10 (כך במקור והמספר הנכון הוא 23854-12-10) ארביב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.4.11), (להלן-"פס"ד ארביב"), וכן לתיקוני הפקודה מס' 72, 88, 97 ואף קבע כי :

" ... לצורך הרשעה על פי בדיקת מאפיינים יש לידע הנאשם כי נכשל בבדיקת המאפיינים וכי זכותו לפנות למעבדה פרטית כדי להוכיח שלא היה שיכור.".

מהכרעת דינו של בימ"ש קמא עולה הרשום כי לו זכות זו, הזכות לפנות למעבדה פרטית, הייתה מובאת לידיעת המשיב, הוא היה מרשיעו בעבירה שיוחסה לו, אך משלא הודעה לו זכותו לפנות למעבדה פרטית, החליט לזכותו בדין.

על הכרעת דין זו מופנה הערעור שבפני.

המערערת טוענת כי היה על בימ"ש קמא לדחות את הדיון ולאפשר לה לזמן את העד מטעמה.

לדעת המערערת, בימ"ש קמא טעה משנקט בצעד קיצוני ולא אפשר לה להזמין את העד, צעד קיצוני שפגע באינטרס הציבורי באופן לא מידתי, סביר וראוי ואף ללא צורך, מה גם, שעמדה בפני בימ"ש קמא אופציה נוספת של הוצאת צו הבאה או חיוב המערערת בהוצאות.

על כן, ביקשה המערערת לקבל את הערעור, לבטל הכרעת הדין של בימ"ש קמא ולהחזיר את הדיון אליו כדי לאפשר המשך הבאת ראיות מטעמה.

המשיב מבקש לדחות את הערעור.