מדינת ישראל נ' הלל ואח'

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 18.03.14, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, בניגוד להוראות סעיף 2 (א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק") והעסקת עובד זר מבלי שהסדיר לעובד ביטוח רפואי, בניגוד להוראות סעיף 2 (ב)(3) לחוק.

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי מדובר בעבירה חמורה, שיש בה פגיעה בערך חברתי מוגן, שכן חיי הכלכלה, המשק והעבודה נפגעים כתוצאה מהעסקת עובדים זרים בעבודות משק בית וכי העסקתם נעשית "על חשבונם" של עובדים ישראלים. עוד הטעים, כי הדבר מהווה פגיעה בחברה בכללותה וכי קיימות נסיבות לחומרה, באשר מדובר בהעסקה לתקופה של 3 חודשים, שכללה הלנת העובדת הזרה בביתם.

עובדת זו, נכנסה לישראל באשרת עבודה בענף הסיעוד על שם מעסיק אחר ומחודש מרץ 2011 שהתה בישראל ללא אשרה כלל. בנוסף לכל אלה, טען, הנאשמים לא ביטחו את העובדת בביטוח רפואי, בניגוד לחובתם בדין.

לעניין מתחם הענישה, טען ב"כ המאשימה, כי הטווח הראוי מצוי בין 30%-80% מהקנס המקסימאלי הקבוע לעבירות אלו שהינו בסך 58,400 ₪, וכי המאשימה עותרת לקנס שלא יפחת מ- 25,000 ₪ בגין העסקת עובדת שלא כדין, וכן 6000 ₪ בגין העסקתה בהעדר ביטוח רפואי.

כמו כן, דרש ב"כ המאשימה, כי הנאשמים יחתמו על התחייבות להימנע מביצוע עבירה בשיעור המקסימאלי של הקנס העונשי הקבוע בחוק.

הנאשמים מצדם טענו, כי יש להקל בעונשם מן הטעם שלנאשמת נסיבות רפואיות מיוחדות המצדיקות התחשבות. הנאשמת אף הצידה בפני בית הדין אישור רפואי מרופא המשפחה, ובו פירוט אותו מצב רפואי.

עוד נטען על ידם, כי לאור מצבה הרפואי של הנאשמת הובטח להם ע"י עורך הביקורת מטעם המאשימה, כי הדבר לא יגיע לכדי הגשת כתב אישום.

הנאשמת, שהנה עורכת דין במקצועה, טענה, כי עצם המעמד של התייצבות בבית הדין לעבודה, אשר באולמותיו היא מופיעה, בין היתר כמגשרת, קשה עבורה מאוד ומהווה ענישה כשלעצמה.

הנאשמים חתמו בכך שלשניהם עבר נקי ללא רבב.

הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתה של הנאשמת ייאמר כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

במקרה דנן, נלוות אליה שתי עבירות נוספות: הראשונה - העסקת עובד זר ללא הסדרת ביטוח רפואי; והשנייה – העסקת עובד שכלל אינו רשאי לעבוד בישראל.

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות.