מדינת ישראל נ' הלל ואח'

החלטה

בקשה להארכת תוקף תפוסים.

המדובר ב – 36 עותקים של ספרי "תורת המלך – דיני נפשות בין ישראל לעמים".

33 עותקים מתוך ספרים אלה נתפסו בתוך ספריית ישיבת "עוד יוסף חי" בישוב יצהר. שני עותקים נתפסו אצל המשיב 2 ועותק אחד נתפס אצל המשיב 1.

עוד יאמר כי המשיב 2 הוא לא ממחברי הספר.

על פי הנטען, מיוחסת למשיב 2 עבירה לפי סעיף 144 ב' + 144 ד' לחוק העונשין ולגבי המשיב 1 עבירה לפי סעיף 144 ד' בלבד.

על פי הנטען, יש בספר הזה הסטה לדברי גזענות וזאת מן הטעם כי הספר עוסק במקרים בהם מותר ליהודי להרוג גוי ובכלל זה נקבע בו כי לפי ההלכה היהודית יש היתר לפגיעה מכוונת בגורמים חפים מפשע ובתינוקות, לשם נקמה או מידה כנגד מידה.

הספרים תפוסים אצל המבקשת מזה כ – 10 חודשים ועתה מתבקשת הארכת תוקפם לתקופה נוספת עד לתום תקופת 360 הימים הקבועה בחוק.

מטבע הדברים,הואיל ומדובר בהארכה שנייה על יבת המשפט לבדוק בדיקה יתרה ומעמיקה את עילות התפיסה. אין דין בקשה הבאה בתקופת הארכה הראשונה כדין בקשה הבאה בתקופת הארכה השנייה.

ראשית, יש לבדוק האם אכן קיים חשד סביר לקיומה של גזענות בתוך הפרסומים המפורטים.

לצורך כך עיינתי בספר ומצאתי כי אכן יש חשד סביר לכך. כך בעמ' קפ"ו לספר קיימת אמירה על פיה קיים היתר להרוג כל אחד מבן הגויים, רק משום העובדה שהוא משתייך לקבוצת הגויים. דהיינו, עצם ההשתייכות הקבוצתית יוצרת עילה להריגה. כך גם בעמ' קצ"ב ובעמ' ר"ז קיימת אפשרות לכך שקיים היתר להרוג חפים מפשע.

הדברים נאמרים בשלב זה מכוח ראיות לכאורה בלבד, מבלי התייחסות מעמיקה כנדרש מטבעו של הליך זה, לעומק ותוכן הדברים, וכמובן שאין בהם כדי להוות הבעת עמדה באשר לכוונתם האמיתית של מחברי הספר.

המדובר בדברים לכאוריים בלבד וקיימות מספר אמירות נוספות בעניין הזה בספר ולא נדרשתי לכולן אלא רק במבט על שטחי.

מכאן, כי אכן לכאורה ביססה המבקשת את הגדרתה של גזענות כמפורט בסעיף 144 א' לחוק.

עתה, יש לבדוק באופן פרטני את קיומן של עילות לפי 144 ב' ו- 144 ד' לחוק.

בפתח הדברים יש לציין את העובדה כי 33 ספרים מתוך 36 נתפסו בספריית הישיבה. לא הובאה בפניי עמדת הישיבה - בהתאם למעמדה המשפטי – בעניין זה. ספרים אלה לא נתפסו אצל המשיבים ומשום כך הבקשה הוגשה שלא כדין במובן זה שלא נתבקשה עמדת מי שהחזיק בספרים אלה.

באשר לספרים האחרים – המשיב 2 הינו מחבר הספר ועל כן שני עותקים שנתפסו אצלו מותרים לתפיסה באשר קיימות ראיות מוצקות לכך כי עבר הן עבירות לפי סעיף 144 ב' והן עבירות לפי 144 ד'.

באשר למשיב 1, אשר אצלו נתפס ספר אחד – המשיב 1 איננו מחבר הספר ונתפס אצלו רק ספר אחד. העבירה המיוחסת לו היא עבירה לפי סעיף 144 ד'. הוראת חוק זו מגדירה את העבירה כ"החזקה לשם הפצה" של פרסום אסור.

בנסיבות המתוארות, אינני סבור כי קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עבירה שבוצעה על ידי המשיב 1.

נוכח האמור, אני קובע כדלקמן: