מדינת ישראל נ' הלון

פסק דין

בפנינו תביעה לנזקים שנגרמו לרכב בעקבות תאונה מיום 10/1/2012 (להלן: "התאונה").

התובעת, מדינת ישראל (להלן: "התובעת") היתה במועד התאונה הבעלים של ניידת משטרה (להלן: "הניידת"), בה נהג בעת הרלבנטית מר משה סנדומיר (להלן: "משה"). אין מחלוקת כי ביום התאונה, התעורר חשד כי טרקטורון מסוים גנוב. אחד מהשוטרים המעורבים בחקירה נהג על הטרקטורון בשולי הכביש ולידו, נסעה הניידת, בכביש. בניידת נהג משה ולידו שוטר נוסף. אחרי הניידת נסע הנתבע, מר רמי הלון (להלן: "רמי"), ברכבו הפרטי. עוד מוסכם כי בשלב מסוים עצר הטרקטורון, והניידת עצרה לצדו. רמי לא הספיק לבלום ופגע בניידת.

לטענת המדינה – לניידת נגרם נזק בסך של כ-3,000 ₪ ועל רמי לפצותה בגין הנזק בשל שלא שמר מרחק מספיק מהניידת ופגע בה עת שעצרה. רמי מכחיש את גובה הנזק וטוען כי הוא אינו אשם שכן הניידת עצרה בפתאומיות באופן שלא הותיר לו אפשרות לבלום במועד.

במהלך הדיון העידו בפני משה ורמי והוגשו לעיוני מסמכים. לאחר שקילת הראיות וטענות הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי יש לקבל את התביעה בחלקה, מהטעמים הבאים:

לא הוכח מה היה המרחק הכולל אשר לאורכו נסע רמי אחרי הניידת, אך גם אם נסע אחריה למשך זמן קצר - היה עליו לשמור על מרחק מהניידת כך שיאפשר לו בלימה במועד. אף אם הניידת עצרה בפתאומיות (אחרי שהטרקטורון עצר בפתאומיות) היה על רמי לקחת בחשבון עצירת פתע שכזו ולהשאר מספיק רחוק. לכן, אני סבורה כי רמי אחראי לקרות התאונה כנטען.

עם זאת, לא הוכח עיקרו של הנזק הנטען. עיון בחוות דעת השמאי מטעם התובעת מראה שמוקד הנזק מתואר כך: "קצרות שלדה אחורית ימנית ושמאלית, גלאי נסיעה לאחור". לא הבנתי מהן "קצרות שלדה", אך בכל אופן, בהמשך רואים כי עבודות המוסך שבוצעו כוללות הרכבת חיישנים בעלות של 100 ₪ ועבודת פחחות בסך של 2,100 ₪ (לא כולל מע"מ). בהמשך מפורט כי עלות חיישנים חדשים הינה 80 ₪ נוספים (לא כולל מע"מ), וכי עלות חוות הדעת של השמאי היתה בסך של כ-360 ₪.

לשיטתי לא הוכח כי היה צורך בביצוע עבודות פחחות בסך של 2,100 ₪ כיון שלא הוכח שנגרמו נזקי פח, לא הוכח שנגרמו נזקים לפגוש האחורי ולא הוכח שנגרמו נזקים ל"קצרות השלדה" (תהא משמעותו של מונח זה אשר תהא). במסמך "הודעה על תאונה" שרשם משה ביום התאונה הוא פירט בסעיף 12 כי הרכב של רמי "נכנס בו" בוו הגרירה של הניידת וכי "נגרם נזק לחיישן רברס". בחקירה הראשית חזר משה על הטענה כי החבטה היתה בוו הגרירה של הניידת. בחקירה הנגדית שוב חזר ומסר משה כי "הרכב של הפוגע פגע בוו הגרירה ונפגעו חיישני הרברס". הוא נשאל במפורש שוב אם נפגע הפגוש והמשיך את תשובתו ואמר: "הפגוש הוא מפח והוא חזק", משמע, שהוא לא נפגע, וכאשר נשאל שוב – למען הסר כל ספק – האם "הדבר היחיד שנפגע זה החיישנים?", השיב בחיוב (עמ' 2 שורות 11-14).

מכאן, שמשה חזר והסביר כי נגרם נזק רק לחיישנים ולא לפח או לפגוש. הוא לא ציין כיפוף, או מעיכה, או קילוף צבע וכו' – והדבר מתיישב עם הטענה שהרכב הפוגע "נתקע" בוו הגרירה, הבולט אחורה. יתכן בהחלט שוו הגרירה "עצר" את הפגיעה ולא נוצר מגע עם הפגוש.

תשאל השאלה כיצד נפגעו החיישנים, אך את התשובה היתה צריכה לספק התובעת, באמצעות עדיה. טוענת ב"כ של המדינה שהפגוש חייב היה להינזק שכן החיישנים טמונים בפגוש. אינני יודעת אם בהכרח זה המצב ואף לא הוכח שהפגיעה לחיישנים נגרמה דווקא מפגיעה פיזית ישירה. אולי עוצמת הפגיעה בוו הגרירה, אשר גרמה לחבטה ברכב, הספיקה כדי ל"טלטל" את החיישנים ולפגוע במנגנון האלקטרוני העדין שלהם? אולי די במכה שכזו כדי לקלקל אחד מהחיישנים אף ללא פגיעת מעיכה פיזית לפגוש? קיימות כמה אפשרויות – והחשוב הוא שכאשר העד מטעם התובעת חוזר ומסביר שהפגוש לא נפגע, לא אוכל לקבל את הטענה שהפגוש כן נפגע. יתכן והיה צורך לתקן את הפגוש בשל סיבות אחרות ולכן הפריט מופיע בחוות הדעת של השמאי (אשר לא העיד), אך בכל אופן – היות ונטל ההוכחה רובץ על שכם התובעת, המסקנה היא שהיא לא הרימה את הנטל בכל הנוגע לקשר שבין תיקון "קצרות השלדה" לבין התאונה. לכן, הנזק שנגרם לחיישנים הוא בלבד הנזק בר-הפיצוי בתיק זה.

אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובעת 180 ₪ בתוספת מע"מ (בגין עלות תיקון החיישנים – עבודה וחיישנים חדשים), בתוספת 120 ₪ (חלק מעלות שכר טרחתו של השמאי), בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 200 ₪ (כולל מע"מ) – והכל תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: