מדינת ישראל נ' הייב

החלטה

השתלשלות העניינים

נגד המשיבה הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה במהירות בלתי סבירה, בכך שביום 5.7.10 נהגה ברכבה ופגעה בהולך רכב שחצה את הכביש (להלן: "המנוח"). כתוצאה מפגיעה זו נהרג המנוח.

המבקשת הוזמנה לשימוע ליום 8.7.10, אך לא התייצבה, ולפיכך נפסל רשיונה מנהלית ל-90 יום שלא בנוכחותה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה, בתאריך 26.10.10, גם בקשה לפסילת רשיון הנהיגה של המשיבה עד לתום ההליכים. הדיון בבקשה נקבע ליום 10.11.10.

במועד זה התייצבה המשיבה, ובקשה לדחות את הדיון ולמנות לה סניגור מטעם הסנגוריה הציבורית. נעניתי לבקשותיה, ובהסכמתה, נפסל רשיונה עד להחלטה אחרת. בו ביום הופקד הרשיון במזכירות בית המשפט.

ביום 6.12.10 אמור היה להתקיים הדיון בבקשה. לדיון זה התייצבה עו"ד חליחל באת כח המשיבה, ובשל שביתת הפרקליטים לא התייצב איש מטעם המבקשת.

בנסיבות אלה, נעניתי לבקשת ההגנה למחוק את הבקשה.

ביום 31.12.10, ולאחר שהסתיימה שביתת הפרקליטים, הוגשה הבקשה בשנית, ונקבעה לדיון ליום 24.1.11.

טענות הצדדים

במועד שנקבע חזר ב"כ המבקשת על הבקשה שבכתב, טען כי קיימות ראיות לכאורה, וכן קיימת מסוכנות. לטענתו, המשיבה היתה נהגת חדשה בעת האירוע נשוא כתב האישום ועל אף שאין לחובתה הרשעות קודמות בתקופה הקצרה בה נהגה, אין בכך כדי ללמד על היותה זהירה, והראיה לכך היא תאונה זו.

עוד טען, כי לאחר מחיקת הבקשה הראשונה, נטלה המשיבה את רשיונה ממזכירות בית המשפט ביום 28.12.10 וכי הבקשה המחודשת הוגשה ביום 31.12.10, מיד עם סיום השביתה, כך שלטענתו, גם אם היה שיהוי, הרי הוא זניח ונבע מאילוצים בלתי צפויים, ואין בו כדי להכריע את הכף לטובת המשיבה.

מנגד, טענה ב"כ המשיבה כי יש מקום לדחות את הבקשה על הסף משום שנמחקה. טענה זו לא יכולתי לקבל. לגופו של ענין, טענה ב"כ המשיבה כי לא קיימת תשתית ראייתית, מאחר שרכב שהגיע מהנתיב הנגדי חסם את שדה הראיה של המשיבה, ומשהתגלה המנוח לעיניה לא יכולה היתה המשיבה להספיק למנוע את התאונה. לטענתה, אין התייחסות בדוח הבוחן לטענה זו של המשיבה, שהועלתה מלכתחילה.

ב"כ המשיבה בקשה לציין כי מקום האימפקט נקבע לאור הצבעת המשיבה, מבלי שנמצא במקום ממצא אובייקטיבי כלשהו המאשש זאת.

לטענתה, שגה הבוחן כאשר חישב את מהירות הליכת המנוח עפ"י ערך של 0.84 מ"ש, שעה שחוזר ההדרכה של משטרת ישראל קובע טווח שבין 0.7 מ"ש לבין 1.42 מ"ש.

לדעתה, המנוח צעד במהירות גבוהה יותר, וכן הוסיפה כי מהתרשים עולה שהמרחק ממנו ניתן היה להבחין בהולך הרגל הינו 8.2 מ' מהצומת.

עפ"י חישוביה, על בסיס מהירות הליכה של 1.2 מ"ש, היתה המשיבה במרחק של 58.2 מ' ממקום האימפקט, עת שהבחינה במנוח לראשונה, ולגרסתה, בנסיבות אלה, התאונה היתה בלתי נמנעת.

עוד טענה כי המשיבה איננה מסוכנת, לא נהגה במהירות מופרזת, ולא באופן פרוע או מסוכן. אירוע זה הינו חריג ואיננו מעיד על התנהגותה דרך כלל. גם התנהגותה במהלך התאונה, מחזקת רושם זה.

המשיבה ילדה זה לא מכבר, היא אם ל-3 ילדים, נהגת יחידה בבית, שעה שבעלה פסול לנהיגה בשל מצבו הבריאותי. קבלת הבקשה תפגע במשיבה ובמשפחתה.

כמו כן, בקשה ההגנה להתייחס לשיהוי בהגשת הבקשה השניה.