מדינת ישראל נ' הייב(עציר) ואח'

החלטה

1.בהחלטתי מיום 15/4/2013 הכרעתי על צד העיקר באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר.

החלטה זו באה להשלים על החלטתי הקודמת בנקודות אלו, לרבות לאחר עיון מעמיק יותר בראיות לכאורה ובטיעוני הצדדים.

עוד אני רואה להידרש בהחלטה זו לאפשרות שחרור המשיבים או מי מהם לחלופת מעצר.

2.באשר לעבירות המיוחסות למשיבים אפנה תחילה ובתמצית לסיפור המעשה בכתב האישום;

הארועים נשוא כתב האישום התרחשו ביום 21/3/2013 סביב שעה 22:30 באזור סכר דגניה.

המשיבים 1+2 ואחר הגיעו למקום בטנדר וגנבו רשתות דיג.

המתלונן – השוטר הימי מר זהבי, לבוש מדים שיצא מבסיס השיטור הימי שבסמוך, חשד במשיבים הנ"ל.

השוטר ביקש את פרטי הנהג ומשנוכחו המשיבים בהמשך, כי הוא מבקש להזעיק עזרה דחפו אותו לטנדר (לתא הקדמי) ופרצו בנסיעה פרועה, כשהשוטר משתלשל בחלקו מהטנדר, מוכה ונאבק עמם.

במהלך הנסיעה הושלך השוטר מהטנדר כשתיקו ובו בין השאר נשקו האישי נותר ברכב. המשיבים נמלטו תוך סיכון והפרעה למשתמשים בדרך, כשנסיונות לעוצרם, לרבות ירי שביצע לעבר הטנדר שוטר עמית שהגיע לזירה, נכשלו.

בהמשך, המשיבים שחמקו מהמרדף שהתנהל נגדם, הסתתרו במקום מסתור סמוך לצומת כנרת, והתקשרו למשיב מס' 3 שיבוא למלטם. משיב מס' 3 הגיע ברכב למקום המסתור ומילט תחילה את משיב 1. לאחר מכן שב ומילט את משיב 2 שהספיק לנטוש, בין לבין, את הטנדר סמוך לצומת כורסי.

למחרת השליך מי מהמשיבים את תיקו של השוטר לחצר תחנת משטרת טבריה. משיב 2 טלפן באופן אנונימי לתחנת משטרת טבריה, ודווח לכאורה שמצאו תיק הכולל נשק, תעודת שוטר וכרטיסי אשראי, זאת על מנת להבטיח שהתיק ייאסף.

העבירות המיוחסות למשיבים 1 ו – 2 כוללות בין השאר חטיפה, גניבה בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ותקיפות שונות, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט.

למשיב 3 מיוחס כי סייע לאחר מעשה לעבירה מסוג פשע וכן סייע לשיבוש מהלכי משפט.

3.לאחר בחינה חוזרת ומקיפה של תיק החקירה נוכחתי כי המבקשת הציגה ראיות לכאורה הקושרות את המשיבים למיוחס להם בכתב האישום, זאת לכל הפחות ברף הדרוש לבקשה שבפניי.

4.ההנחה כי הראיות המסבכות את המשיבים הן ראיות נסיבתיות, בלבד, אין בה ללמד, מכל וכל, כי הראיות אינן בעוצמה הדרושה.

ראשית, אין חולק כי בכוחן של ראיות נסיבתיות אף בהליך הפלילי העיקרי, להביא להרשעה.

עוד נקבע, כי כוחן הראיתי אינו נופל מזה של ראיות ישירות. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הראיות נוגע למורכבות מלאכתו של בית המשפט בהסקת המסקנה המפלילה על פיהן. בראיה ישירה מתמצת מלאכתו של בית המשפט בבחינת מהימנות הראיות, בעוד בראיה נסיבתית המסקנה המרשיעה מושתתת על הליך תלת שלבי ( ע"פ 10635/08 ציון נעים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - 13.12.10). באשר לטיבו של המבחן התלת שלבי ראה לדוגמא ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (1) 745.

הכלל המנחה בתהליך הסקת המסקנות קובע כי על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות היפותטית ודמיונית ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות בהתחשב במשקלן (לרבות בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר) הוא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם, הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה, בוודאות הדרושה במשפט הפלילי.

ראה ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570 .