מדינת ישראל נ' הייב(עציר) ואח'

החלטה

1. ביום 7.8.11, הוריתי על שחרורו של המשיב 1 לחלופת מעצר, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, אשר יחס לו עבירות של נהיגה פוחזת ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח – אישום אשר צורף לאישומים שהוגשו נגד נאשמים אחרים, אשר היו מצויים בגדרי סמכותו העניניית של בית משפט זה.

2. בין תנאי השחרור, נקבע כי המשיב 1 ישהה בתנאי מעצר בית מלאים בביתו של אחיו – המשיב 2 – ויהיה נתון תחת פיקוחם של שני אחיו המשיבים 2 ו- 3, אשר ידווחו למשטרה מיידית על כל הפרה של תנאי השחרור.

3. להבטחת תנאי מילוי השחרור, חוייב המשיב 1 להפקיד במזומן סך של 3,000 ₪, ולחתום על התחייבות עצמית על סך של 20,000 ₪. המשיבים 2 ו- 3 חוייבו לחתום על התחייבות עצמית בסך של 15,000 ₪ להבטחת קיום תנאי הפיקוח וכן תנאי השחרור.

4. המשיב 1 הפר את תנאי השחרור, יצא ממקום המשמורת, תוך ניצול יציאותיו לביצוע עבירות חמורות, הנוגעות לסחר בחלקי רכב, סחיטה באיומים, פריצה לרכב, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו וכיוצ"ב.

בגין עבירות אלה, וכן בגין הפרת תנאי השחרור, הוגש נגד המשיב כתב אישום. המשיב 1 הודה בעבירות המיוחסות לו, הורשע ודינו נגזר למאסר ולקנס.

5. בבקשה זו שלפני, עותרת המבקשת כי אורה על חילוט כספי הבטחונות והערבויות אשר הומצאו בהתאם להחלטתי מיום 7.8.11.

6.אין חולק על כך כי המשיב מס' 1 הפר את תנאי השחרור. הסניגורית אינה חולקת על כך, אולם טענה שתי טענות כנגד הבקשה. הטענה הראשונה נוגעת לכך כי למעשה המשיב 1 הורשע בגין הפרת תנאי השחרור ודינו נגזר. טענה שניה נוגעת לסמכותו של בית משפט זה. מסתבר, כי ביום 5.12.11, הגיעו הצדדים בכתב האישום נשוא בקשה זו להסדר, לפיו יועבר כתב האישום לבית משפט השלום. כעולה מתשובת המדינה, עד היום טרם עבר התיק לבית משפט השלום בפועל. על כן, טוענת הסניגורית כי משניתנה החלטה על העברת התיק לבית משפט השלום, שוב אין בית משפט זה מוסמך לדון בבקשות הנוגעות לתיק זה. לא העברתו הפיזית של התיק היא הקובעת, אלא החלטתו של בית המשפט עפ"י סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].

7. אמנם טענותיה של הסניגורית, אשר נטענו באופן סדור ובטעם, יש בהם כדי לעורר תהיות באשר לגדרי סמכותו של בית משפט זה, אולם סבורני כי עדיין מצוי עניין זה בגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי.

כעולה מן החומר העובדתי המונח לפני, הפר המשיב 1 את תנאי מעצר הבית ביום 10.11.11. באותו מועד, כתב האישום היה תלוי בפני בית משפט זה. בית משפט זה היה מוסמך לדון בתיק באותו מועד נוכח הוראת סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 וצירוף האישום לתיק שנפתח גם נגד אחרים, אשר הואשמו בעבירות המצויות בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, היה כדין.

יתר על כן, ההפרה מתייחסת להחלטה של בית משפט זה, אשר ניתנה שעה שבית המשפט היה מוסמך לדון בתיק, גם לשיטת הסנגוריה. על כן, נוכח הוראת סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים] התשנ"ו – 1996 – בית משפט החתום מטה, הינו השופט הדן בעניינו של אותו משוחרר בערובה. על כן, משתרעת סמכותי גם על הפרת תנאי השחרור בערובה, אשר נקבעו על ידי בתוקף סמכותי העניינית.

על כן, העניין, הנובע מהחלטה שניתנה כדין בבית משפט, היה במועד בו נוצרה עילת החילוט, בתחום סמכותו של בית משפט זה והוא בעל הסמכות העניינית לדון בבקשה.

8.אף איני רואה מקום שלא לדון בסוגיית חילוט כספי הערבויות, כיוון שהמשיב 1 הורשע בעבירה הנוגעת להפרה. סמכותו של בית המשפט להורות על הפקדת ערובה, במסגרת קביעת תנאי השחרור, נועדה לוודא ולהבטיח את השמירה על תנאי שחרור אלה. תנאי השחרור נועדו להבטיח את השמירה על מטרת המעצר ללא שיהיה צורך לנקוט נגד נאשם הליכים דרסטיים של מעצר בפועל. לשם הגשת תכלית זו, באה הערבות, אשר מטרתה היא בראש ובראשונה להרתיע את הנאשם ואת הערבים לו, אשר נטלו אחריות לפקח עליו, כי עליהם למלא כראוי את תפקידם. הן הנאשם והן הערבים, אמורים להיות מודעים לכך כי הם נוטלים על עצמם סיכון שיפגעו בכיסם אם לא ישמרו תנאי השחרור והפיקוח. (ראה בש"פ 8626/04 צוסקין נגד מדינת ישראל [10.10.04]). הבטוחות הכספיות המופקדות במסגרת הליך השחרור בערבות, אינן גורעות מן האפשרות להעמיד נאשם אשר הפר את תנאי השחרור לדין פלילי בגין אי מילוי הוראה. העיצום הפלילי אינו גורע מן העיצום המעין אזרחי, שתפקידו הרתעתי בלבד. שני המוסדות מתקיימים זה לצד זה ואינם חליפיים זה לזה. על כן, עצם העובדה שהמשיב 1 הורשע בעבירה הפלילית של אי מילוי הוראה חוקית, אין בה כדי לגרוע מכוחו של בית המשפט לחלט את הכספים, כחלק מן המטרה ההרתעתית לשמה נועדה הערובה.

9. במקרה שלפנינו, מלמד כתב האישום אשר הוגש נגד המשיב 1, כי זה היה מעורב במסכת נפתלת, במסגרתה נעברו עבירות חמורות של פריצה לרכב, גניבה ממנו, סחיטה ואיומים וכיוצ"ב. כל אלה נעשו במהלך תקופת מעצרו של המשיב 1, כאשר ברי, כי לפחות את עבירות הסחיטה באיומים, הוא ביצע בהיותו נתון בחלופת מעצר. בכך הוא הוכיח כי המטרה ההרתעתית של חלופת המעצר הוחמצה, וכי חלופת המעצר לא היה בה כדי להועיל ולהרתיעו מביצוע העבירות. יתר על כן: לפחות בשני מקרים עזב המשיב 1 את מקום חלופת המעצר בהפרו ברגל גסה את האמון שניתן בו על ידי בית המשפט. אף המשיבים 2 ו- 3 לא עשו דבר על מנת למנוע את ההפרות האמורות כפי שהתחייבו.

בנסיבות אלה, אי חילוט כספי הבטחונות, יהיה בו משום שידור מסר בלתי ראוי למשיבים ולציבור כולו, לפיו ניתן להפר התחייבויות לשמירה על תנאי חלופת מעצר, מבלי לשלם את המחיר הכרוך בכך. בכך, יהא משום קעקוע מוסדיו של מוסד השחרור בערובה.

על כן, אם רוצים אנו לשמור על המטרה ההרתעתית של קביעת תנאי שחרור בערובה, אין מנוס אלא להציב לצידה עיצומים, אשר יהא בהם משום שידור מסר הרתעתי הולם.

10.בנסיבות אלה, סבורני כי אכן מן הראוי לנקוט נגד המשיב 1 עיצומים של ממש, אשר יהיה בהם כדי להבהיר כי אין מקום להפר את התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט. המשיבים 2 ו- 3 התחייבו לפקח על המשיב 1, אולם לא ביצעו את תפקידם כראוי. בפיהם לא היתה כל תשובה מדוע זה לא פיקחו על המשיב 1 כראוי כפי שהתחייבו במסגרת חקירתם בפני בית משפט זה ביום 7.8.11. באותה ישיבה אף הם הבהירו כי הם מודעים לכך שאם הופרו תנאי השחרור, יהיה עליהם לשאת בעיצום כספי. הם הביעו נכונותם לכך ועל סמך הבעת נכונות זו שוחרר המשיב 1. כיום הם מבקשים כי לא יחויבו בכל סכום כספי בהתאם להתחייבותם, שכן, לטענתם, מצבם הכלכלי קשה. טענה זו אינה מקובלת עלי. אדם אשר נטל על עצמו התחייבות באולמו של בית המשפט, כאשר על סמך התחייבות זו זכה המשיב 1 להקלה, אמור לדעת כי התחייבותו אינה מן השפה אל החוץ. בית המשפט סמך עליו כי יבצע את תפקידו כראוי ולשם כך חויב לחתום על ערבות. אדם החותם על ערבות, אמור לדעת כי אם יפר את התחייבויותיו יהיה עליו לשאת בתוצאות. אין מקום לשחרר את המשיבים 2ו- 3 מלשאת בתוצאות הנובעות מהפרתם את התחייבותם.

11. לכאורה, נוכח העבירות החמורות שעבר המשיב 1 במהלך התקופה בה היה משוחרר בערובה, היה מקום לחילוט מלוא סכומי הערבות. אולם, משהסתבר כי המבקשת עצמה סברה כי העבירות נשוא ההחלטה על שחרורו בתנאים, אינן כה חמורות, והסכימה להעברת התיק לבית משפט השלום; וכאשר עד היום לא דאגה, כי אכן התיק יועבר וההליכים בו ימשכו, אין מקום להתייחס בחומרה יתרה להפרה.

על כן, אני קובע כדלקמן:

סכום הערבון הכספי בסך 3,000 ₪ שהפקיד המשיב 1, יחולט לטובת אוצר המדינה.