מדינת ישראל נ' הורוביץ

החלטה

מונחת בפניי בקשה לפסיקת פיצויים והוצאות הגנה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").

השאלה העומדת להכרעה היא, האם יש לפסוק הוצאות הגנה לנאשם אשר הורשע בדין אולם הרשעתו בוטלה והוא זוכה בערעור עקב כך שבית המשפט סבר שנפל פגם בניסוח כתב האישום.

מבוא

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו אחריות לתאונת דרכים שנגרמה עקב נהיגה בחוסר זהירות, תוך סטייה מנתיב אשר גרמה לחבלה של ממש (שברים וקרע בכליה).

לאחר ניהול הוכחות הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והוטלו עליו עונשי פסילה, פסילה על תנאי וקנס.

המבקש ערער על הרשעה ועל גר הדין, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והורה על זיכויו כאמור מחמת כשל בניסוח כתב האישום כפי שיוסבר להלן.

על יסוד זיכוי זה, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה לפסיקת הוצאות. משהוברר כי הסמכות לדון בבקשה בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין מסורה לערכאה, הוגשה הבקשה בשנית לפני (לעניין הסמכות לדון בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין אנא ראה בג"צ 2428/99 מדינת ישראל נ' דוד דוויק (פורסם בנבו, 29.02.00) וגם: ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.02.12).

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, פסק הדין שלערעור הינו בגדר "זיכוי טכני בלבד" ואין המדובר בזיכוי מוחלט ו/או בנסיבות שבהן לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד המבקש. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא קבע ממצאים פוזיטיביים לעניין העדר אשמתו של המבקש לגרימת תאונת הדרכים.

דיון והכרעה

סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע, כדלקמן:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט".

אין מחלוקת, כי ככלל, אין בזיכוי נאשם כשלעצמו כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאותיו. על בית המשפט לבחון האם "לא היה יסוד להאשמה" או האם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (ראה: ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל ואח', פד"י נו(3) 73).

נבחן להלן האם נתקיימו בענייננו העילות הנ"ל לפסיקת פיצויים לנאשם שזוכה.

האם היה יסוד להאשמה

על בית המשפט לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום, ורק אם יימצא כי מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, אם מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות הקביל שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים (ראה: ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.04.94), כי אז יורה בית המשפט כי לא היה יסוד לאשמה.

בנסיבות העניין, לאחר שנשמעו הראיות בפניי אני יכול לקבוע בלי היסוס, כי כתב האישום אשר הוגש כנגד המבקש היה מבוסס, לצורך העניין, על ראיות מספיקות כדי להשיג הרשעה בפלילים.

אדגיש, כי בית המשפט שלערעור הגיע למסקנה כי יש לזכות את המבקש לא משום שמעשיו אינם מהווים עבירה, אלא משום שבית המשפט סבר כי נפל פגם בניסוח כתב האישום. מסקנתו זו של בית המשפט התבססה על כך שמבחינה עובדתית המבקש החליק עם האופנוע אולם, כתב האישום ייחס לו כעובדה סטייה מנתיב. בית המשפט ציין, כי אין זכר לטענת ההחלקה בכתב האישום, למעט בדו"ח הבוחן שהוגש כראיה. כתוצאה מכך הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש להורות על זיכוי המבקש בערעור תוך שהוא מציין כי: "משזו נקודת המוצא יש לבחון את המשמעות המשפטית של הכשל בניסוח כתב האישום, ובהמשך לו בניהול ההליך, והאם די בכך כדי להביא לזיכוי המערער. תשובתי לשאלה זו היא חיובית".

בית המשפט שלערעור ביטל את ההרשעה ואף שקל אם להחזיר את התיק לערכה הדיונית, אולם בסופו של דבר הגיע למסקנה שלא לעשות כן וזיכה את המבקש תוך שהוא מציין את הדברים הבאים: " שקלתי האם לא נכון להחזיר את ההליך לבית משפט קמא לשם קיום דיון מחודש שבו תינתן למשיבה ההזדמנות לתקן את המחדלים ולמערער האפשרות להתגונן ואולם מצאתי נוכח מכלול הנסיבות כפי שנזכרו לעיל, לרבות פגיעתו הקשה בתאונה, ונסיבות אחרות להימנע מכך".

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי היה על המאשימה להסיק שזיכוי המבקש היה צפוי מראש אלא ההפך הוא הנכון. לטעמי, התשתית הראייתית אשר עמדה בפני התביעה ערב הגשת כתב האישום, הצביעה על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להטיל אחריות על המבקש. שהרי כפי שקבעתי בהכרעת הדין, כחלק מחומר הראיות בתיק דנן היה דו"ח הבוחן לפיו האופנוע החליק על הכביש טרם הפגיעה באוטובוס. כאמור, בסופו של דבר, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את דו"ח הבוחן כמהימן ומסקנתו של הבוחן לפיה שדה הראייה של המבקש היה פתוח כך שיכול היה להבחין באוטובוס שעמד לפניו ולמנוע את התאונה.