מדינת ישראל נ' הופמן

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 11.07.10 בשעה 17.30 או בסמוך, בכביש 412, נהג הנאשם בניגוד לחץ המסומן על הכביש. בניגוד לתקנה 36 (ד) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר בהאשמה המיוחסת לו ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העידה השוטרת בן יצחק ויקי. עדותה נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר היא רשמה ביום המקרה – ת/1. על פי רישומה של השוטרת, ביום האירוע, עמדה השוטרת במקום למטרת אכיפה כ- 25 מטר מהצומת. הבחינה ברכב הנאשם כאשר הוא פונה מהנתיב הימני שמאלה. שעה שבנתיב נסיעתו מסומן על הכביש חץ לכיוון ישר בלבד.

תגובת הנאשם לאוזני השוטרת במעמד רישום הדו"ח היתה: אני יודע שטעיתי זה נעשה בתום לב.

בחקירה נגדית השיבה השוטרת לשאלת הנאשם כי הסימון מבלבל בצומת " אני מכירה את הצומת , אכפתי בעבר הרבה שם . השילוט הוא ברור מאוד, התמרור נמצא 50 מ' לפני הצומת , הנתיב הימני שנוסע ישר יש חיצים ברורים מאוד , בנתיב השני יש ישר ושמאלה. אי אפשר להתבלבל."

בדיון ההקראה טען הנאשם כי אינו מודה, הוא נסע לדבריו כחוק.

בבית המשפט טען הנאשם, כי נסע לתומו באותו יום בכיוון אור יהודה , הסימון על הכביש אינו מראה כראוי את הנתיבים הוא מטעה ומבלבל. המשטרה מתנכלת לעוברים בדרך בכך שהיא אוכפת במקום את חיצי הכביש, שעה שהיא יודעת כי במקום החצים מבלבלים. לדבריו "אני חושב שיש פה רצון להכשיל את הנאשם על לא עוול בכפו. " הנאשם הודה כי פנה מהנתיב הימני שמאלה. אך טען כי היה לו ברור שהפנייה חוקית ונכון לעשותה.

הנאשם הציג בבית המשפט סרטון וידאו. אותו צילם בצומת. הסרטון לא הוגש, כיוון שהנאשם צילם אותו במכשיר הסוללרי שלו ולא היה לו עותק להגשה מהסרטון, זאת למרות התנגדות התביעה. בסרטון רואים את נתיב הנסיעה בו הנאשם נסע. רואים את הקיווקו בתוך הצומת של נתיבי הנסיעה וכן את כביש ההשתלבות ביציאה מהצומת. אורכו של הסרטון מספר שניות. (למרות שהסרטון לא הוצג לשוטרת כדי שתזהה את מקום העבירה, וכן לא היה לנאשם עותק להגיש לבית המשפט, מצאתי שלא לדקדק עם הנאשם בפרוצדורה כיוון שלא היה מיוצג.)

בחקירה נגדית הודה הנאשם כי בנתיב נסיעתו היה מסומן חץ ישר והוא פנה שמאלה.

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי עדות השוטר היא אמת.

בתיק זה הנאשם על פי דבריו מודה בכתב האישום, למעשה. אך, טוען כי הסימון במקום מבלבל ומטעה. לדבריו טעה לחשוב בשל הסימון, כי במקום מותר לפנות שמאלה. טענת ההגנה של הנאשם היא למעשה טעות במצב דברים.

בחוק העונשין מוגדרת טעות במצב דברים.

טעות במצב דברים (תיקון מס' 39) תשנ"ד-1994

34יח.(א)העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

(ב)סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב).

דנפ 1294/96 עוזי אזולאי משולם ו11- אח' נ' מדינת ישראל [69 עמ'] (1998) , נב (5) 1 "ענייננו בעבירות של מחשבה פלילית, שעליהן חל סעיף 34יח(א). ההכרה בטעות במצב דברים, כמשמעה בסעיף 34יח(א), שוב אינה מותנית בעמידתה של הטעות הנטענת במבחן הכפול של כנות וסבירות; שכן, תחולתו של תנאי הסבירות הוגבלה, על-פי האמור בסעיף 34יח(ב), לעבירות רשלנות בלבד. בכך הקיץ הקץ על מחלוקות העבר, בשאלת סיווגה של דרישת הסבירות, שבה התנה סעיף 17 לחוק העונשין (קודם תחילתו של תיקון 39) את ההכרה בהגנה של "טעות בעובדה": כלום המדובר בתנאי מהותי, המצטבר לתנאי ה"כנות" (כגישת הנשיא שמגר, לראשונה בע"פ 256/78 הן נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 590, ולאחרונה בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' (להלן – פרשת בארי [4]), בעמ' 348 ואילך), או שמא אך באמת-מידה ראייתית לבחינת כנותה של טענת הטעות (כגישת השופט ויתקון בע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל [5] והשופט גולדברג בפרשת בארי [4], בעמ' 387). סעיף 34יח(א) אינו מותיר עוד מקום לחילוקין אלה. עמידתה של טעות במבחן הסבירות שוב אינה תנאי להכרה בה, כמסייגת את אחריותו של הנאשם. אך הסבירות, שביחס לעבירות רשלנות נקבעה עתה כתנאי מהותי, יכולה לשמש בידי בית-המשפט, בעבירות של מחשבה פלילית, כאמת-מידה לבחינת אמינות גירסתו של הנאשם, כי עשה מה שעשה מחמת טעות במצב הדברים. יפים לכאן דברי השופט גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל [6]:"

חייב אני לומר כי טענתו של הנאשם טענה שובת לב היא. לכאורה בשל הסימון המבלבל והמטעה במקום נפל הנאשם לכדי טעות ופנה שמאלה בניגוד לחץ. טענתו צריכה להיות מוכחת הן בכנותה ובסבירותה, כיוון שמדובר בעבירת אחריות קפידה. הנאשם ניסה לשכנע אותי בכנות טענתו. לצורך כך אף הביא סרטון לבית המשפט. כאשר צפתי בסרטון חייב אני לומר כי לא מצאתי בטענתו לא כנות ולא סבירות.