מדינת ישראל נ' הוד

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד המי

ב"כ הנאשם עו"ד סוחמי

הנאשם בעצמו

גזר דין

הרשעתי את הנאשם, על יסוד הודייתו בהזדמנות הראשונה בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בעבירות הבאות: העסקת עובד תושב זר שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), הסעה ברכב של תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, הלנת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, קשר לעוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ונהיגה פוחזת ברכב לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במשך ארבעה חודשים ועד ליום 18.9.11, העסיק הנאשם את בלאל בני גאמ, תושב אקרבע שבאיו"ש (להלן – התושב הזר), במטבח מסעדת "כיופים" בצומת ירקון וכן אפשר לו ללון במסעדה.

באותה תקופה נהג הנאשם להסיע את התושב הזר לביתו ובחזרה פעם בחודש. ביום 17.9.11 בשעות הערב, תאם הנאשם בטלפון עם התושב הזר כי יאסוף אותו למחרת בבוקר מאזור ברקן ויסיעו לתוככי ישראל. ביום 18.9.11 בשעה 07:18 או בסמוך הגיע הנאשם למחסום "מגן 5" כשהוא נוהג ברכב מסוג טויוטה בכביש 5 מכיוון מזרח למערב בואך לתוככי ישראל. בודק ביטחוני שעסק אותה עת בבידוק כלי רכב במחסום פנה אל הנאשם וביקש מימנו לבדוק את תא המטען של הרכב. בתגובה, אמר הנאשם לבודק כי מנעול תא המטען תקוע ולא ניתן לפותחו. בהמשך, בבדיקה שערך הבודק נמצא כי הנאשם הסיע את התושב הזר בחלקו האחורי של הרכב בתוך תא המטען.

במסגרת הסדר הטיעון הגבילו עצמם הצדדים לטווח ענישה מוסכם, בגדרו תעתור המאשימה לששה חודשי מאסר בפועל והנאשם לששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. הצדדים הסכימו כי בנוסף לעונש המאסר בפועל ייגזרו על הנאשם מאסר על-תנאי, קנס ופסילה בפועל, והודיעו כי לגבי הרכב בו הסיע הנאשם את תושב האזור תוגש בקשה נפרדת.

הממונה על עבודות השירות מצא את הנאשם מתאים לריצוי עונש מאסר בעבודת שירות, וקבע את תנאיה.

ב"כ המאשימה, עו"ד השילוני, ביקשה לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל, קנס גבוה מאחר ומדובר בעבירה בעלת פן כלכלי ופסילה ממושכת בפועל. ב"כ המאשימה הדגישה כי לא מדובר בעבירה חד פעמית אלא התנהלות שנמשכה תקופה בת ארבעה חודשים. עוד ציינה התובעת כי האופן בו הסיע הנאשם את העובד הזר, ספון בתא המטען מסכן הן את הנוסע, הן את המסיע , הן את המשתמשים בדרך.

ב"כ המאשימה הציגה את גיליון ההרשעות הקודמות של הנאשם, ממנו עולה כי בשנת 2003 הורשע בעבירות דומות ונדון לענישה צופה פני העתיד ולקנס כספי בלבד. כמו כן הוצגה פסיקה לעונש.

ב"כ הנאשם, עו"ד סוחמי, ביקש את בית המשפט לאמץ את הרף הנמוך שבהסדר ולגזור על הנאשם מאסר בן ששה חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות. הסנגור טען כי הנאשם פנה לרשויות על מנת לקבל היתר כניסה לישראל עבור התושב הזר, וללא ספק שגה כאשר לא המתין להשלמת הטיפול בבקשתו. עם זה, הנאשם מכיר היטב את התושב הזר, שהחזיק בעבר בהיתרים לעבוד בישראל ובתקופה הספציפית החזיק בהיתר לעבוד באזור התעשייה "ברקן", ועל כן רחוק מעשהו של הנאשם מליבת העבירה שהיא, כך נטען, הסעת תושב האזור שאינו מוכר לנהג.

ב"כ הנאשם הזכיר את נסיבותיו האישיות של הנאשם, שהוא איש משפחה המפרנס חמישה ילדים, שחלקם סובלים מבעיות, והעסק שלו בהליכי פירוק. עוד הוזכר כי הנאשם הודה בעובדות כתב האישום בהזדמנות הראשונה ושהה במעצר בית מוחלט משך שלושה חודשים.

הנאשם בדברו האחרון לעונש הביע חרטה עמוקה על מעשיו. לדבריו, בעת שהיה במעצר בית ערך חשבון נפש וכעת אין סיכוי שישוב על מעשיו.

דיון

ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006) נקבע כי מדיניות הענישה הראויה בעבירות של הסעה, העסקה והלנת שוהה בלתי חוקי בישראל, צריכה להיות מחמירה. זאת, בין היתר, על מנת להרתיע את היחיד ואת הרבים מפני ביצוע עבירות אלה, שפגיעתן הפוטנציאלית בביטחון הציבור רבה.

ועם זה, באותה הלכה ממש נקבע גם – ובדיוק לשם כך דן בית המשפט העליון באותו עניין בבקשת רשות הערעור כבערעור – כי יישומה של מדיניות הענישה המחמירה ייעשה בכל מקרה לגופו, ואפשר שבמקרים המתאימים טובת הציבור תצא נשכרת באורח מיטבי בעונשים שאינם דווקא מאסר בפועל, אלא תמהיל עונשים שהחוק מעמיד לבחירתם של בתי המשפט.

בענייננו, הנאשם ידע היטב שלתושב הזר שהעסיק, הלין והסיע במשך תקופה, אין רישיון שהיה בישראל. הנאשם הגיש בקשה להוצאת אישור מתאים לתושב הזר, אך הטיפול בבקשה זו לא הושלם, והנאשם עשה דין לעצמו והעסיק, הלין והסיע את התושב הזר ללא כל אישור או היתר. זאת ועוד, בצד החומרה יש להדגיש את העובדה שעסקינן במי שכבר חטא בביצוע עבירה דומה בשנת 2003, ונדון אז לעונש קל באופן יחסי. הנאשם לא יישמע בטענה שלא הבין אל נכון את החומרה הנלווית במעשיו.

אמת, המאשימה לא חלקה על כך שהנאשם הכיר את התושב הזר וידע שהיו לו בעבר אישורי שהיה ועבודה בישראל, ובאותה תקופה ממש החזיק הוא באישור כניסה לאזור התעשייה "ברקן", אולם ההחלטה האם לאשר ביטחונית כניסתו של תושב זר לישראל אינה מסורה לנאשם, אלא לרשויות הביטחון. הנאשם לא ידע, ולא יכול היה לדעת, האם כניסת הנאשם לישראל מהווה סכנה ביטחונית.