מדינת ישראל נ' הד

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 30.01.13, הורשעה הנאשמת 1, על פי הודאתה, בעבירה של העסקת עובד זר, שאינו רשאי לעבודה בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – "החוק") וכן בעבירה של העסקת עובד זר ללא היתר לפי סעיף 1 יג, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק.

במסגרת הטיעונים לעונש, טען ב"כ המאשימה, כי העבירה של העסקת עובד זר שלא כדין היא עבירה חמורה, שהוגדרה כמכת מדינה, ועל כן, ולאור תקופת ההעסקה של חודשיים ימים, שבמהלכה העסיקה הנאשמת את העובדת, ולאור נסיבות העניין, מתחם הענישה הראוי הוא בין 25% ל- 75% מהקנס המקסימאלי.

עוד הטעים ב"כ המאשימה, כי לנאשמת אין עבר פלילי מסוג כלשהו, ולאור מצבה הכלכלי והרפואי, כפי שעולה מהמסמכים שהוצגו בפניו, מבוקש להשית על הנאשמת קנס בסך 15,000 ₪, שהנו ראוי והולם בנסיבות העניין, וכן לחייבה לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה בה הורשעה.

הנאשמת מצדה טענה, כי שקועה בחובות כספיים כבדים, אותם היא פורעת, וכי הנה אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי. עוד טענה, כי לאור מצבה הרפואי, מבוקש, כי כל קנס שיושת עליה, יחולק לתשלומים.

הכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתה של הנאשמת ייאמר כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - ניסים (פורסם במאגרים המקוונים).

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י (פורסם במאגרים המקווונים), עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים."

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪, איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות. במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 58,400 ₪.

על רקע האמור אבהיר, כי מקום שמדובר בכתב אישום שמוגש בעקבות בקשת נאשם להישפט, מתווה המחוקק מדיניות ענישה ברורה, ולפיה הקנס שיוטל בהליך הפלילי, לא יפחת מהקנס המנהלי שהוטל בגין אותה עבירה אלא מנימוקים שירשמו (ראה סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985), ואולם, מקום שמדובר בכתב אישום יזום, לא הותוותה מדיניות עונשית בחוק.

לדידי, וכפי שפירטתי לעיל, מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת, ולהפוך את העבריינות בתחום - לבלתי משתלמת.

במקרה דנן, עומדות לזכותה של הנאשמת מספר עובדות. הראשונה – שהיא הודתה בביצוע העבירות בישיבת ההקראה ובכך חסכה הליך שיפוטי יקר. לפיכך בנסיבות של הודאה, ככלל, הרף העליון של הענישה צריך שיהיה בשיעור 50% מהקנס הפלילי המקסימלי. טווח הענישה המתאים לכל עבירה הוא אפוא בין 5,000 ₪ ל – 58,400 ₪.

במספר הסדרי טיעון שהוגשו לאחרונה לאישורו של בית דין זה, הוטלו קנסות בסך 15,000 ₪.

אשר על כן, ובנסיבותיה האישיות של הנאשמת, ולאור התרשמותי מחרטתה הכנה, ממצבה הכלכלי הדחוק וממצבה הרפואי, החלטתי לנהוג עמה לקולא ולגזור עליה בגין העבירות בהן הורשעה קנס בסך של 10,000 ₪.

הקנס ישולם ב- 20 תשלומים חודשים שווים, רצופים ועוקבים החל מיום 01.12.13 ומידי 1 בכל חודש.

הנאשמת תחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה על חוק עובדים זרים התשנ"א – 1991, וזאת למשך 3 שנים, שאם לא כן תחויב בקנס בסך 116,800 ש"ח. הנאשמת תפנה למזכירות בית-הדין על מנת לחתום על התחייבות כאמור, ועל מנת לקבל שוברים לתשלום הקנס.