מדינת ישראל נ' דרויש ואח'

גזר דין

1.שני הנאשמים הורשעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 335+333(א)(2) + סעיף 29(א)+(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"). הנאשם מס' 1 הורשע גם בעבירות של תקיפה (עבירה לפי סעיף 379 לחוק) ועבירה של חבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה לחוק) והנאשם מס' 2 הורשע גם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין (עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק).

2.על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון עם המאשימה, נתקל המתלונן (קטין יליד 1999) עם אופניו בנאשם מס' 1. בתגובה תקף הנאשם מס' 1 את הקטין בכך שהכה אותו בפניו באמצעות ידו. התגלה ויכוח בין הנאשם מס' 1 והמתלונן (אביו של הקטין) ובעקבותיו הלך הנאשם מס' 1 לביתו, סיפר על האירוע לאחיו, הנאשם מס' 2. הנאשם מס' 1 הצטייד באלת עץ והנאשם מס' 2 בסכין ויחד הם הלכו לכיוון ביתו של המתלונן. שני הנאשמים הגיע בסמוך לביתו של המתלונן, למקום בו החנה המתלונן את רכבו. הנאשם מס' 1 הכה באמצעות האלה במכסה המנוע של הרכב, המתלונן יצא מהרכב והדף את הנאשם מס' 1 על מנת שיפסיק לחבול ברכבו ונאשם מס' 2 דקר את המתלונן במותן ימין, בבטנו, וחתך אותו בפניו.

3.שני הנאשמים נעצרו ביום 27.8.09 וביום 5.11.09 שוחררו למעצר בית.

4.הנאשם מס' 1 יליד שנת 1974. לנאשם אין הרשעות קודמות. שרות המבחן ערך תסקיר בעניינו ממנו עולה כי הנאשם נשוי ואב לבן בגיל 6. הנאשם נכה וסובל ממגבלות פיזיות (עקב אירוע מוחי) וממגבלות ונפשיות. הנאשם אינו עובד ומתקיים מקצבת נכות. הנאשם היה מאושפז בעבר במחלקה פסיכיאטרית.

בפני שירות המבחן לקח הנאשם מס' 1 אחריות מלאה על מעשיו והביע חרטה. הוא תאר את נסיבות העבירה כחריגות לאורח חייו וטען כי היה נתון בסערת רגשות ולא שלט בעצמו. לדבריו הוא נפגע עקב כך שהמתלונן תקף אותו, קילל אותו ואיים עליו בפני אנשים והוא חש מושפל ופגוע ומתוך כך הגיב באלימות כלפי המתלונן.

שני הנאשמים ערכו הסכם סולחה עם המתלונן.

שרות המבחן העריך כי מדובר בנאשם שהינו חולה ואין מקום להעמידו למבחן. שרות המבחן סבור כי מחד מתקשה הנאשם מס' 1 לתפקד ופעל באופן אימפולסיבי ותוקפני כלפי המתלונן עקב קושי לווסת רגשותיו והקושי לחיות עם מגבלותיו. מאידך, העבירות בהן הורשע הנאשם חמורות ולפיכך ממליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות,

5.הנאשם מס' 2 יליד שנת 1980. לנאשם מס' 2 אין הרשעות קודמות. שרות המבחן ערך תסקיר בעניינו ממנו עולה כי הוא מתקשה לקחת אחריות על מעשיו וטען כי הצטרף לנאשם מס' 1 מתוך מחוייבות רגשית להגן עליו ומתוך פחד שיפגע. טען כי לא דקר את המתלונן ולא החזיק בסכין. שרות המבחן התרשם כי הנאשם מס' 2 מנסה לטשטש את האחריות למעשיו ומתקשה לראות את הבעייתיות במעשיו.

שרות המבחן התרשם כי בשל העדר לקיחת האחריות וחוסר הנכונות להכיר בבעייתיות שבהתנהגותו – יש סיכוי גבוה להישנות התנהגות דומה במצבים דומים. שרות המבחן לא בא בכל המלצה בעניינו של הנאשם מס' 2.

6.בדיון בפני הבהיר ב"כ הנאשם מס' 2 כי הנאשם לא אמר את המיוחס לו לקצינת המבחן. הנאשם מס' 2 הסביר כי אמר לקצינת המבחן כי עשה טעות ופגע במתלונן והודה בכל המיוחס לו. הנאשם מס' 2 הבהיר כי אינו חוזר בו מהודאתו והוא מודה בכל העובדות והעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.

7.בהסכם הסולחה – נ/ 1 – נאמר כי "המתלונן מוותר על התלונה וזאת עקב התערבות בין נכבדי המשפחה בין הצדדים והרוחות נרגעו והיחסים בין הצדדים חזרו כרגיל וזאת לאחר שנכבדי המשפחה מר דרויש מוחמד ופארס התחייבו לשמור על השקט ולא לפגוע במתלונן ולא בבני משפחתו".

8.המתלונן, מר ענאן מרעי, העיד כי היום מערכת היחסים בינו לבין הנאשמים בסדר וכי היה מדובר בטעות והוא מבקש רחמי בית המשפט על הנאשמים.

9.ב"כ המאשימה פרט בסיכומיו את נסיבות ביצוע העבירות על ידי הנאשמים ואת חומרת הפגיעות במתלונן. ב"כ המאשימה טען כי יש לבער את נגע האלימות בחברה וביקש להטיל על הנאשמים עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ולא ליתן משקל של ממש לנסיבותיהם האישיות.

10.ב"כ הנאשם מס' 1 טען כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו וכי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בהזדמנות הראשונה, הן בחקירה והן בבית המשפט, את לקיחת האחריות והחרטה שהביע, את עברו הנקי ומצבו הבריאותי. ב"כ הנאשם מס' 1 טען כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהנאשם מס' 1 כבר שהה במעצר למעלה מחודשיים ומאז הוא נתון במעצר בית, את העובדה שחלקו בחבלה במתלונן לא היה דומיננטי ואת המלצות שירות המבחן להטיל עליו עונש מאסר בעבודות שירות בלבד. ב"כ הנאשם מס' 1 טען כי יש לקחת בחשבון גם את שיקולי השיקום וכי שליחת הנאשם מס' 1 למאסר תסכן אותו באופן שהחברה לא תצא נשכרת.

באשר לעקרון אחידות הענישה טען ב"כ הנאשם מס' 1 כי עקרון האחידות מתייחס לאחידות בין שווים ולא לאחידות בין שונים וכי יש לאבחן בין שני הנאשמים לאור חלקם בביצוע העבירות ולאור נסיבותיהם האישיות השונות.

11.ב"כ הנאשם מס' 2 חזר גם הוא על עקרון הענישה האינדיוידואלית וטען כי יש לעשות אבחנה לא רק בין הנאשמים בתיק זה אלא גם בין נאשמים בתיקים אחרים שנידונו בפני בית המשפט. ב"כ הנאשם מס' 2 טען כי הנסיבות המיוחדות של נאשם מס' 1 הביאו לכך שהנאשם מס' 2 יצא להגנתו ורק לאחר שראה את המתלונן דוחף את אחיו פגע בו. לטענתו, בנסיבות המיוחדות, האינטרס הציבורי אינו מחייב שליחת הנאשמים למאסר, כאשר מדובר בשני אנשים שעד ביצוע העבירות בתיק זה היו נורמטיביים לחלוטין.

גם ב"כ הנאשם מס' 2 טען כי לזקוף לזכותו את הודאתו והחרטה שהביט וטען כי בעונש מאסר, שירוצה בעבודות שירות, בנוסף לעונש מאסר מותנה, יהיה די כדי להעניש את הנאשמים ולהרתיעם לבל יחזרו על מעשיהם בעתיד.

12.הנאשם מס' 1 הביע חרטה על מעשיו וטען כי אינו בריא וכי לא יחזור על מעשיו.

13.הנאשם מס' 2 ביקש סליחת המתלונן וביקש רחמים כאשר הוא מציין כי זו הפעם הראשונה והאחרונה.