מדינת ישראל נ' דעבול

החלטה

מונחת בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם. לאחר ששקלתי את טענות הנאשם החלטתי לדחות את הבקשה.

מבוא

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי ציות להוראת שוטר, עבירה על תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. בכתב האישום נטען, כי ביום 05.06.2011 בשעה 15:30 נהג הנאשם ברכב ונצפה על ידי שוטר מדבר בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית. הנאשם נעצר על ידי השוטר אשר הזדהה בפניו על פי תעודת מינוי. השוטר ביקש מהנאשם להזדהות, אולם הנאשם נכנס לרכב וברח מהמקום.

בדיון ההקראה התייצב הנאשם וטען כי הוא זה שנהג ברכב ביום האירוע, אולם לטענתו הוא לא ברח מהמקום. בהתאם לכך הדיון נקבע בנוכחות הנאשם להוכחות.

הנאשם לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע ליום 02.07.13, ועל אף שלא היתה חובה לעשות כן, החלטתי לשמוע את עד התביעה בהעדר הנאשם. לאחר ששמעתי את עדותו של השוטר, שהיתה בעיניי עדות מהימנה שתאמה את המזכרים ואת הדו"ח שערך, החלטתי להרשיע את הנאשם בהעדרו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בטיעוניה לעונש ביקשה המאשימה להשית על הנאשם פסילה ארוכה וממושכת, פסילה על תנאי וקנס. המאשימה הציגה בפני עברו התעבורתי והפלילי של הנאשם לפיו הוא נוהג משנת 99 וצבר לחובתו 6 הרשעות קודמות. בנוסף, לנאשם עבירה פלילית של תקיפה משנת 2009.

בסופו של יום הוטל על הנאשם גזר דין הכולל את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1,200 ₪, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים ופסילה למשך 3 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים.

עתה, עותר הנאשם לביטול פסק הדין.

דיון והכרעה

סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב – 1982 קובע, כי:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

לאמור, הנטל הוא על הנאשם המבקש לבטל את פסק הדין להוכיח אחת משתיים: שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או שקיימת לו הגנה כה טובה, עד שהותרת גזר הדין על כנו תהווה עיוות דין.

הנאשם טוען, כי "אמנם ידע על מועד הדיון אך בשל תקלה אישית נבצר ממנו להופיע לדיון". לטענתו, כשבוע לפני מועד הדיון, החליף מכשיר פלאפון נייד בשל תקלה וכתוצאה מכך יומן המבקש נמחק לחלוטין.

לאחר ששקלתי טענות המבקש, לא השתכנעתי, כאמור, שמדובר בסיבה מוצדקת לאי התייצבות. בנוסף, טענותיו של המבקש לא נתמכו במסמכים ואף לא צורף להן תצהיר.

נקבע בפסיקה כי אי התייצבות נאשם לדיון מחמת שכיחה או אי הבנה אין בה כשלעצמה כדי להצדיק ביטול פסק הדין. (רע"פ 2673/11 מיטל זימנר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.04.11)).

קבלת הבקשה יש בה כדי לאיין את סעיף 240(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב- 1982 ואת תכליתו; סעיף 240 קובע כי בעבירות תעבורה קלות ניתן לראות בנאשם שזומן כדין ולא התייצב להמשך משפטו, כמי שמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום.

עוד נקבע בפסיקה כי בתי המשפט לתעבורה עמוסים עבודה לעייפה, וקשה מאוד, מקום שנאשם זומן כדין, לאפשר באופן גורף וככלל הליכים מייגעים של הזמנה חוזרת על כל המשתמע (וראו גם רע"פ 8065/10 מלייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

יתרה מזאת, לגופה של העבירה, לא שוכנעתי, כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום לנאשם עיוות דין המצדיק את ביטולו. שכן הנאשם אמנם ציין כי לא ברח ממקום האירוע, אולם מנגד עדותו של השוטר היתה עדות מהימנה שפוטרה לפרטי פרטים ואף ממנה עולה כי הנאשם ביצע עבירות נוספות; הנאשם למעשה הועמד לדין רק בעבירת של אי ציות להוראת שוטר, מקום שהיה ניתן להעמידו לדין גם על עבירות אחרות.

לא זו אף זו, העונש שנגזר על הנאשם אינו מחמיר, נוכח חומרת העבירה ונסיבות ביצועה כפי שתוארו בפסק הדין.