מדינת ישראל נ' דניושבסקי

הכרעת דין

1.כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה בניגוד לס' 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 30.4.12 בסמוך לשעה 13:00, הטיל המתלונן, מר אריה לוי את מימיו בסמוך לחנותו של הנאשם ברחוב פינסקר פינת רחוב הברון הירש בפתח תקוה. הנאשם היכה את המתלונן באמצעות מכת אגרוף בראשו וכתוצאה מכך נחבט המתלונן אל הקיר.

3.בתשובת הנאשם לאישום, אישר הנאשם כי המתלונן הטיל את מימיו באותו מועד, ואישר כי צעק על המתלונן, אולם טען כי לא היכה אותו.

ראיות המאשימה

4.מטעם המאשימה העידו המתלונן והשוטרת רינה טיירי. הוגשו בהסכמה הודעת הנאשם, דו"ח עימות שנערך בין הנאשם למתלונן, ומזכר של השוטר סרגיי פנצ'נקו.

5.המתלונן, בן 67, העיד כי התגורר בפתח תקוה בעבר. הוא העיד כי הוא סובל ממחלת הסכרת, אשר גורמת לדבריו לכך שכאשר הוא רוצה להטיל את מימיו, הוא צריך לעשות זאת בתוך זמן קצר. לדבריו במועד הארוע הגיע לפתח תקוה לשם פגישה עם עורך דין. הוא חש בצורך להטיל את מימיו ופנה לכיוון המקום בו סבר כי נמצאים שרותים ציבוריים. משראה כי השרותים שהיו במקום כבר לא קיימים, חצה את הכביש וחיפש מקום להטיל את מימיו. הוא נעמד ליד אתר בניה, בסמוך לחנותו של הנאשם, אותו לא הכיר, והחל להטיל את מימיו מול גדר המתכת של האתר. בשלב מסוים חש מכת אגרוף בראשו. ראשו נחבט בקיר המתכת, הוא חש מטושטש למספר שניות וכשהסתובב ראה את הנאשם עומד מולו וצועק עליו בעברית ורוסית.

6.השוטרת רינה טיירי העידה כי נקראה למקום הארוע ביום 21.5.12, כלומר כשלושה שבועות לאחר שהתרחש, ונאמר לה כי מדובר בארוע תקיפה. לא נאמר לה כי הארוע התרחש מספר שבועות קודם לכן. במקום פגשה את המתלונן והוא הצביע על הנאשם כמי שתקף אותו. העדה עיכבה את הנאשם לחקירה.

7.בהודעת הנאשם אשר סומנה ת/1, טען הנאשם כי לא תקף אף אחד, כי היה בחנות במשך כל אותו יום, וכי לכל היותר יכול היה לצעוק.

8.בדו"ח העימות שנערך בין הצדדים חזר המתלונן על עיקרי הארוע, ואף הנאשם חזר על גרסתו במסגרתה הכחיש את התקיפה אך טען כי יכול היה לצעוק על המתלונן.

ראיות ההגנה

9.הנאשם העיד כי הינו בן 64, נשוי ואב לילדים, וכי בעת הארוע היה בעלי החנות. כשנשאל על הטענה שתקף את המתלונן, הכחיש כי תקף, אך השיב – "אני יכול להגיד שהוא עמד בפינה, ברור שהוא עמד בפינה, כמעט כל יום מישהו משתין בפינה הזאת והוא לא האחד והיחיד" (ע' 14 ש' 8-9). הוא טען כי מספר פעמים בעבר שברו אנשים את חלונות החנות וכי הוא ידע שיכולים לתקוף אותו, אך הוא עצמו לא תקף אחרים.

10.הנאשם העיד כי במקום הארוע יש בליטות וחוטי תיל, ולפיכך טען כי אם מישהו היה תוקף את העד הוא היה נפגע באופן משמעותי יותר מהפגיעה אותה תאר המתלונן.

11.מעדות הנאשם עלה כי הוא מכיר את המתלונן. הוא העיד כי ראה אותו לעיתים רחוקות, כלומר הכירו וזיהה אותו, וכי ראה את המתלונן נכנס למסעדה שליד החנות, אשר בה, לדבריו, מצויים שרותים (ע' 14). כן העיד כי השרותים הציבוריים נמצאים במרחק של 30 מ' מהחנות.

12.כשנשאל הנאשם מה הוא עושה כשאנשים מטילים את מימיהם במקום, השיב שהוא צועק. עוד הוסיף, כי אם מדובר בדוברי רוסית הוא אומר להם שיתביישו, אולם עם דוברי עברית אינו מדבר שכן לדבריו כמעט אינו שולט בשפה (ע' 15 ש' 2-4).

13.כעד הגנה העיד פרולוב וסבלוד. הוא העיד כי שכר מחלקה בחנותו של הנאשם, ולדבריו לא שמע על הארוע עד שהתבקש למסור הודעה על כך במשטרה (ע' 18 ש' 14-16).

14.כשנשאל על התופעה בה אנשים מטילים את מימיהם ליד החנות השיב כי הדבר נעשה באופן קבוע וכי הוא והנאשם היו צועקים עליהם ומבריחים אותם מהמקום (ע' 18 ש' 20-22). לדבריו היה זה ארוע שגרתי לצעוק על אותם אנשים, אולם לא נעשה דבר מעבר לכך.

דיון והכרעה

15.לאחר ששמעתי את העדים שהעידו בפניי, הגעתי למסקנה כי הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

16.נתתי אמון בעדותו של המתלונן, אשר חזר על הארוע הקצר באופן דומה בכל גרסאותיו. עיקרי הארוע נמסרו באותו אופן הן ביום הארוע במשטרה, הן בחדר המיון, הן בעימות והן בפניי.