מדינת ישראל נ' דוידוביץ ואח'

החלטה

ביום 18.7.2010 הוגש כתב אישום נגד המשיבים 1-3, לרבות נגד חברת TRD בע"מ, במסגרתו מיוחסות להם "עבירות רבות וחמורות", כך על פי המדינה, והכל בניגוד לחוק ניירות ערך, התשכ"ח – 1968.

בד בבד עם הגשת כתב האישום דנא, פנתה המדינה לבית משפט זה בבקשה לפי סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, לשם קביעת ערבויות על שלוש המשיבים דלעיל, שיבטיחו התייצבותם לדיונים במשפטם.

העובדות הצריכות לבקשה זו הינן, בתמצית, אלה:

ביום 26.12.06, שוחררו המשיבים 1 ו-2 בתנאים מגבילים של ערבות בנקאית בסך 100,000 ₪, ערבות עצמית בסך 500,000 ₪, ערבות צד ג' בסך 300,000 ₪, איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון, חובת התייצבות לחקירה ואיסור לשבש מהלכי משפט או קיום קשר כזה או אחר שאין זה המקום לפרטו. לציין, כי על המשיב 3, לא הוטלה כל מגבלה באותה עת, וזאת מטעמיה של המדינה, ואלו עימה.

בין כך ובין כך, החשוב לענייננו הוא שביום 26.6.2007, פקעו כל הערבויות דלעיל.

חרף העובדה שאין חולק כי המדינה הייתה רשאית לפנות ולבקש הארכת תוקפו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המשיבים 1 ו-2, ובוודאי שלבקש הוצאת צו כאמור נגד המשיב 3, הרי שלא עשתה כן, ולכאורה, החל מאמצע שנת 2007 יכולים היו המשיבים לצאת לחו"ל, כאוות נפשם. כך עשו: המשיב 1 מצהיר כאן כי יצא לחו"ל פעמיים מאז שנת 2007 ועד עתה ואילו המשיב 2 הגדיל לטוס, ועזב את ארץ הקודש פעמיים בכל שנה, מדי שנה, כך להצהרתו.

כבוד השופט (כתוארו אז) ברק התייחס, בבש"פ 5767/91 מדינת ישראל נגד מאיר לוי לסוגיית השחרור בערובה, וקבע כך: "סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. שחרור בערובה – לרבות הטלת תנאי בדבר איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון – אינה פעולה שיפוטית אוטומטית. אין חובה לשחרר בערובה. הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט" (שם, בעמ' 395-6).

למותר לציין כי אף סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, עליו נסמכת הבקשה שבפני היום, נוקט בלשון - "בית המשפט רשאי לצוות על נאשם...".

לאחר שמיעת הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי העילה היחידה לבקשת המדינה לקבלת צו עיכוב יציאה מן הארץ הינה בעצם הגשת כתב האישום לבית המשפט. אמנם צודקת המדינה כי ברגיל קשה עליה הוכחת כוונה, או מחשבה נסתרת, של מאן דהוא לברוח את הארץ ולהימלט מאימת הדין. אולם, עם כל הכבוד להבנה ביחס לקושי זה, הרי שדומה שנסיבות המקרה דכאן מלמדות כי דווקא המשיבים, הם-הם שהרימו בהתנהגותם עד כה את הנטל, הגם שזה אינו מונח כלל לפתחם, להוכיח כי אין בעניינם חשש לכאורי להימלטות מן הארץ.

לא זו בלבד שהמשיבים יצאו את הארץ, שוב ושוב, וחזרו אליה, בתקופה שבין פתיחת החקירה ועד עצם היום הזה, אלא שהמדינה אינה טוענת, בהגינותה, כי יש להם נכסים או עניין מיוחד, קל וחומר – מרכז חיים, במקום אחר זולת ישראל.

יפים לעניין זה דברי כבוד השופט (כאמור, בתוארו דאז) ברק, בפרשה דלעיל, שם קבע את הדברים הבאים: "...לא די בטענה כי הוגש כתב אישום. יש להראות כי קיים חשש – שמגדר טענה גרידא, יצא ולגדר חשש סביר המצדיק מעצר עד תום ההליכים לא הגיע – כי הנאשם לא יתייצב לדינו" (שם בעמוד 396).

לכך אף מצטרפת הוראת סעיף 48 (ב) לחוק המעצרים, המלמדת כי לא יצווה שופט על איסור יציאה מן הארץ אלא בהתקיים התנאים המצטברים הבאים: קיימת אפשרות סבירה שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה, או לדיון במשפט, וגם כי לא ניתן להבטיח את התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה או בקביעת תנאי שחרור מתאימים.

חרף מצב הדברים דלעיל, הסכימו באי כוחם של המשיבים, ודומה כי בנסיבות העניין אך לשם הפסת דעתה של המדינה, כי במשרדיהם יופקדו דרכוניהם של המשיבים 1-3, וכי לכל יציאה לחו"ל תקדים בקשה מתאימה שתועבר לאישורה של המדינה, ובהינתן מחלוקת – לפתרונה על ידי בית המשפט.

נוכח הצעה הגונה זו, ולאור הסכמתם המוקדמת של המשיבים לקביעת תנאי ערבות אחרים, לא אדע, בכל הכבוד, מה חשש עוד מקנן בליבה של המדינה?

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מורה כי כל אחד מן המשיבים ימציא ערובות כדלקמן:

א.בהתאם להסכמה הראשונית:

1.ערבות עצמית בסך 500,000 ₪.

2.ערבות צד ג' בסך 300,000 ₪, שלגבי המשיב 1 תחתם על ידי מר דוד דודוביץ', לגבי המשיב 2 תחתם על ידי מר אור רמות, ולגבי המשיב 3 עו"ד שמואל ברזל.

די בהזדהות הערבים האמורים לעיל במזכירות באמצעות מסמך מזהה הכולל תמונה ושם לשם אישורם, וזאת יעשו עד ליום 4.10.2010 שעה 12.00.