מדינת ישראל נ' דוד אספרנסה

החלטה

בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטה אשר דחתה בקשה קודמת של המבקש לביטול פסק דין שניתן בהעדרו.

זוהי דוגמא מובהקת לשימוש לרעה בהליכי משפט עליה עמד בית המשפט המחוזי דכאן מס' פעמים (ראו אסמכתאות בהמשך), ומתח ביקורת חריפה - ובכל הכבוד מוצדקת למדי - על הגשת בקשות לביטול פס"ד שוב ושוב ע"י סניגורים, כדי להאריך באופן מלאכותי את המועד לערעור.

יובהר, כי בית המשפט זה דן בבקשה קודמת שהגיש הבקשה בחודש יולי ש"ז, דחה אותה בהחלטה מנומקת שיצאה תחת ידו. המבקש שקט על שמריו זמן רב, ועתה, כחודש וחצי לאחר שהגיש את הבקשה הקודמת, במקום להגיש ערעור בתוך המועד הקבוע בחוק על ההחלטה הקודמת, שב הוא ועותר לעיין מחדש בהחלטה, תוך הצגת טיעונים דומים לאלה שהעלה בבקשה המקורית, ותוך ביצוע מקצה שיפורים בטענותיו, תוך שהוא שוב מנסה להשיג על עדות ראיה ברורה של שוטרים שעמדו צמוד אליו ברמזור וראו אותו מבצע את העבירה בה הורשע.

עוד יצוין, כי אין בסדרי הדין הוראה המאפשרת עיון חוזר בהחלטה שדחתה בקשה לביטול פס"ד לפי סעיף 130 (ח) לחסד"פ, ובית המשפט העליון אף פסק כי אין לאפשר ביצוע מקצה שיפורים מבקשה לביטול פסק דין לרעותה (ראו: רע"פ 3785/10 דב סגל נ' מדינת ישראל (2010).

עם זאת, אבקש להבהיר כי לו היה ממש בטענות המבקש, כי אז היו השיקולים הנ"ל נדחים מפני עשיית צדק, אך אין זה המקרה שבפני. לא מצאתי בבקשה נימוק לשנות מהחלטתי הקודמת באותו עניין ונימוקיי בית המשפט באותה החלטה יפים לכאן.

עוד אציין, כי למבקש ניתן יומו וככל שרצה להשיג על עדות הראיה של שני השוטרים שראו אותו מבצע את העבירה נשוא כתב האישום, היה עליו לדרוש את ההזמנה לדין מבית הדואר ששוגרה אליו, ולהתייצב למשפט במועד בו זומן, משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו (רע"פ 04/ 1773 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

אך גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש למבקש הגנה.

המבקש מנסה לתקוף ראיות מוצקות אשר ביססו את הרשעתו. כאמור, שני שוטרים שעמדו לידו ברמזור ראו אותו מבצע את העבירה, אך המבקש טוען עתה, באמצעות באי כוחו, בבקשה המשופרת שהגיש, כי עמידה ברמזור ואחיזת הטל' הנייד, תוך ששוטר אחד מציין כי הטל' הנייד הוצמד ע"י המבקש לאוזנו, אינה עבירה, מכיוון שלא הוכח שנעשה בטל' שימוש ומכיוון שהרכב לא היה בתנועה.

דין טענות אלה להדחות.

תקנה 28 (ב) (1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כדלקמן: "(ב) (1)     בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב - (א)   לא יאחז בטלפון קבוע או נייד, ולא ישתמש בהם ברכב אלא באמצעות דיבורית; (ב)   לא ישלח או יקרא מסרון (S.M.S)";

מחומר הראיות שיש בתיק בית המשפט, כמו גם מהראיות המצוטטות ע"י הסנגורית בבקשתה, עולה בבירור, כי שוטר אחד ראה את המבקש אוחז בטל' הנייד ברמזור, והשוטר השני ציין, כי המבקש אחז בטל' הנייד צמוד לאוזנו. בדו"ח הנסיבות מפרט השוטר, כי היה סמוך מאוד לרכב הנאשם, ומכאן שהשוטרים הבחינו בבירור בביצוע העבירה. דיווחי השוטרים אינם סותרים זה את זה, ההיפך מכך, הם משלימים זה את זה, ויוצרים יחד, פסיפס ראייתי ברור של נהג העושה שימוש בטל' נייד בעת נהיגה.

באשר לטענת הסנגורית לפיה לא מתקיים היסוד העובדתי של "רכב בתנועה" הואיל ורכבו של המבקש עמד ברמזור – אין בידי לקבל טענה זו. את הרכיב "בתנועה" שבתקנה 28 (ב) (1) יש לפרש בהרחבה, כמתייחס לנהיגה, על הפרשנות להלום את תכליתה של התקנה ומטרותיה תוך מבט כולל להקשר הנורמטיבי בה ממוקמת התקנה בספר החוקים. בחינת תכליתה של התקנה והקשריה בספר החוקים מלמדים, כי פירוש היסוד העובדתי של "רכב בתנועה" אל לו להיות צר ודווקני, הגורס לקיומה של תנועה פיזית בלבד של הרכב. על הפירוש להתיישב עם כוונת המחוקק, אשר ביקש בנורמה שקבע, לאסור מצב בו נהג הנוהג ברכב, מסיח את דעתו באחיזה או בשימוש בטל' הנייד שאינו ממוקם באמצעות דיבורית קבועה ברכב, וזאת נוכח מחקרים רבים שהוכיחו את התוצאות הפטאליות של תופעה זו, המסתיימות לא אחת, לדאבון הלב, בתאונות מחרידות, עקב הסתת תשומת הלב של הנהג. בנוסף, על הפרשנות להיות גם פרי של תבונה ודעת נכונים תוך שימוש בשכל הישר.

העובדה שהרכב עמד ברמזור והרכב לא היה בתנועה פיזית אינה מאיינת את השתכללותו של יסוד עובדתי זה בעבירה הנדונה. עמידה ברמזור אדום, או בפקק תנועה, היא חלק מהתנועה ברכב והנהיגה בו, שכן, מדובר בעמידה ארעית, בד"כ מס' דקות, שהינה חלק מהנסיעה הרציפה ברכב. העמידה ברמזור או בפקק אינה מפקיעה את יסוד ,התנועה", שהרי, עוד מעט קט, עם התחלפות הרמזור לירוק, או "השתחררות" הפקק, הנהג ימשיך בנהיגה ליעדו. לכן, אם טרם החל הנהג בנסיעה - בעודו ברמזור או בפקק - יאחז בטל' הנייד ויעשה בו שימוש, יחטא הנהג בעבירה הנדונה, שהרי תכליתה היא למנוע מצב דברים כזה, נוכח הסיכון הנשקף מכך ליתר ציבור הנהגים. קבלת עמדתה של הסנגורית ירוקן מכל תוכן תכלית זו, שהרי לפי פירוש זה כל אימת שנהג יעמוד ברמזור אדום או בפקק יוכל לדבר בטל' הנייד, ולא היא.

באשר לטענה שלא הוכח שנעשה בטל' הנייד שימוש – גם טענה זו כקודמתה אין בה ממש. בחומר הראיות עדות ראיה של השוטר אשר הבחין בנהג מצמיד את הטל' הנייד לאוזנו. זהו שימוש אסור מובהק בטל' הנייד בעת נהיגה, אם כי יתכנו גם שימושים אחרים.

בשל הדברים שאמרתי בפתיח, הנני סבור, כי לא היה מקום להגיש שוב בקשה זו, אשר נראה כי היא מוגשת לצרכי הכשרת מועדי ערעור. זהו שימוש לרעה בהליכי משפט ולא היה מקום להגיש בקשה זו שנית, שאינה אלא אותה בקשה קודמת שנדחתה בשינוי אדרת.

בהקשר זה יצוין, כי אך לאחרונה ביקר בית המשפט המחוזי דכאן (כב' השופט כ. סעב) בחריפות רבה התנהלות דומה, במסגרת ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין ודוחה בקשה להארכת מועד שנתן מותב זה, וכך אמר בית המשפט המחוזי:

"כמי ששומע מזה זמן לא קצר ערעורי תעבורה הטרידה רבות "השיטה הנוהגת" במקומותינו ואם תרצו תקראו לזה הדרך בה כל מי שהובא לדין בבית משפט לתעבורה יכול "להקים לתחיה" זכות הערעור בפשטות מדהימה של הגשת כל בקשה לבית המשפט לתעבורה, הגם שהזכות או הרשות להגשת הבקשה מוטלת בספק...".

ובהמשך לאחר שסקר את הוראות הדין והמקרה שלפניו, הוסיף ואמר:

"...כך שמי שבוחר ללכת בדרך זו עליו לדעת ולצפות שהמהמרות שבדרך זו עלולים להביא לחיוב בהוצאות בשל הטרדה והטרחה שנגרמות...אמנם עסקינן בהליך פלילי אך כאשר עושים שימוש לרעה בהליך שיפוטי מכל סוג שהוא, ראוי, שבית המשפט יביע את מורת רוחו מכך, על ידי חיוב בהוצאות. אשר על כן, אני דוחה את הערעור ומחייב את המערער בהוצאות בסך של 2000 ₪...".