מדינת ישראל נ' דהאמשה

החלטה

מונחת בפני בקשתו של הנאשם לבטל את כתב האישום מחמת שיהוי בהגשתו, מטעמי "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ").

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן בגין עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירות של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין, עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 לחוק העונשין וכן עבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

המדובר בפרשת הונאת מבוטחים בביטוח רכב. מכתב האישום עולה כי הנאשם שימש בשנים 2000-2003 כמנהלה של סוכנות ביטוח בכפר כנא, ואילו בשנים 2008-2009 עבד כאיש מכירות בסוכנות ביטוח במגדל העמק. בכתב האישום מפורטים 19 אישומים, אשר בחלקם הציג בנאשם בפני לקוחותיו מצגי שווא לפיהם ביטח את רכביהם בביטוח מקיף או ביטוח צד ג', תוך שהוא מציג בפניהם טיוטות פוליסה כפוליסות של ממש ובחלקם הציג הנאשם בפני לקוחותיו מצגי שווא לפיהם ביטח את רכביהם בביטוח חובה, תוך שהוא מציג בפניהם תעודות ביטוח מזויפות, הנחזות להיות פוליסות ביטוח בנות תוקף.

העבירות נשוא אישומים 1-9 בוצעו, לכאורה, על ידי הנאשם בין השנים 2000-2004 ואילו העבירות נשוא אישומים 10-19 בוצעו, לכאורה, בין השנים 2007-2009.

בטרם נתקיימה הקראה, ביקש הסנגור להעלות טענתו המקדמית לעניין שיהוי בהגשת כתב אישום, בגין העבירות נשוא אישומים 1-9.

טענות הצדדים:

ב"כ המבקש טען כי כתב האישום המקורי, אשר כלל את האישומים 1-9 לכתב האישום המתוקן, מתייחס לעבירות משנת 2000-2004, כאשר כתב האישום הוגש בשנת 2009, כחמש שנים לאחר ביצוע העבירה האחרונה. בנוסף חקירתו האחרונה של הנאשם בנוגע לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המקורי, התקיימה בשנת 2005, קרי כארבע שנים לפני הגשת כתב האישום. המדובר, לדבריו, בהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות התובעת, התרשלות ושיהוי מצידה בחקירת האירוע וסיום החקירה תוך זמן סביר, על כן דינו של כתב האישום להתבטל, מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. כמו כן התנהלותה הקלוקלת, כביכול, של המדינה עלולה לפגוע בהגנתו של הנאשם ובזכותו להליך הוגן, שכן חלפו שנים רבות מאז ביצוע העבירות המיוחסות לו באישומים 1-9, יתכן ונפגם זיכרונם של העדים, על כן ביקש למחוק חלק זה של כתב האישום.

ב"כ המשיבה טענה כי יש לדחות על הסף טענותיו של המבקש. לדבריה, לא עומדת למבקש טענת הגנה מן הצדק ובפסיקה נקבע כי רק במקרים נדירים, כאשר מוכחת התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, אשר עולה כדי התעמרות בנאשם, רק אז תתקבל טענת ההגנה, כאשר טענת השיהוי הינה מהבעייתיות שבטענות ההגנה מן הצדק, שהרי קבלתה של ההגנה וביטול כתב האישום בשל שיהוי, עוקפת, הלכה למעשה, את תקופת ההתיישנות הקבועה על פי חוק וצריכה להיות סיבה טובה במיוחד לסטות מאמת המידה שנקבעה וליצור תקופת התיישנות קצרה יותר, שהרי מכלול השיקולים נשקלו בעת קביעת תקופת ההתיישנות.

לאור כל האמור לעיל, סבורה ב"כ המאשימה כי דינה של טענת השיהוי להידחות שכן כתב האישום הוגש לפני תום מועד תקופת ההתיישנות ואין המדובר בשיהוי שאינו סביר. לנאשם מיוחסים 19 אישומים העוסקים כולם באותו סוג עבירות, קרי הונאת מבוטחים בביטוחי רכב, פרק הזמן בו בוצעו העבירות נחלק לשתי תקופות, העבירות נשוא אישומים 1-9 בוצעו בין השנים 2000-2004, נחקרו במשטרה בין השנים 2003-2005 והבשילו לכדי כתב אישום בראשית שנת 2009. במהלך החקירה נאספו מאות מסמכים ונחקרו עשרות עדים, ריבוי חומר החקירה הוא הסיבה לשיהוי בהגשת כתב האישום, שיהוי אשר אינו עולה לכדי "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", דיכוי או התעמרות. העבירות נשוא אישומים 10-19 בוצעו בין השנים 2007-2009.

ב"כ המשיבה בקשה לדחות טענותיו של הסנגור בדבר פגיעה מהותית ביכולתו של הנאשם להתגונן. הנאשם לא הניח בדל של ראיה לכך שהשיהוי גרם לפגיעה של ממש בזכויותיו ולא די לו לטעון כך בעלמא.

ב"כ המשיבה ציינה כי המדובר בעבירות חמורות, כאשר קיים אינטרס ציבורי מובהק וכבד משקל בהעמדת הנאשם לדין. הנאשם שב לסורו והמשיך לבצע עבירות זהות לחלוטין, מספר שנים מועט לאחר שנחקר בגין העבירות הראשונות.

דיון ומסקנות:

"הגנה מן הצדק" הינה טענה מקדמית, אשר נקלטה במשפט הישראלי כבר באמצעות ההלכה הפסוקה והיא נשענה על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק טבעי והגינות משפטית.

עקרונות ההגנה מן הצדק מאפשרים לבחון ולעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות בבואה לנקוט בהליכים פליליים, וכך למעשה ניתנת בידי בית המשפט האפשרות לבדוק המהלכים אשר קדמו להגשת כתב האישום. כבר בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן:"הלכת יפת"), הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית:

"לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו.

המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם".

בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח' (להלן:"פרשת בורוביץ"), שניתן בשנת 2005, הורחבו למעשה הטעמים להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה של הלכת יפת. כפי שסוכם בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל:

"העדשה דרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ, רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת, קרי ל"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה כדי "לזעזע את המצפון" (שם, בע' 370). תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות (פרשת בורוביץ, שם)".

בשנת 2007 תוקן החוק ברוח הפסיקה, ולסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ), הדן בסוגיית הטענות המקדמיות, נוספה הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק, ובתוך כך, ניתן לה מעמד נורמטיבי בדין: