מדינת ישראל נ' דגני פיש

בפני

כב' השופטת אילונה אריאלי

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגשה הודעת תשלום קנס המייחסת לו עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.

על פי הודעת תשלום הקנס, נהג הנאשם ביום 17.10.2007 ברחוב הגליל מול "גליל סנטר" בטבריה, ובהתקרבו למעבר חצייה, לא איפשר להולך רגל שחצה במעבר להשלים את החצייה בבטחה.

הנאשם הגיש בקשה להשפט והוא כופר בעובדות ומשכך, נוהל בפני הליך הוכחות.

הודעת תשלום הקנס (ת/2, להלן-"הדו"ח") הינה הודעה מפורטת כדבעי, שיש בה פירוט מלא ומדוייק של כל הפרטים הרלוונטיים לאישום. על פי הנסיבות המתוארות בדו"ח, עסקו עורך הדו"ח (השוטר אלברט וקנין, להלן - "השוטר") ומתנדב שהיה עמו (עודד גומפל, להלן-"המתנדב"), בפיקוח על מעבר החצייה, הצבוע ונראה היטב, הנמצא בסמוך ל"גליל סנטר" בטבריה. השוטר והמתנדב הבחינו ברכב הנאשם נוסע בנתיב האמצעי בכביש ולא נותן זכות קדימה להולך רגל שחצה מימין לשמאל. הנאשם המשיך בנסיעה רצופה כשהולך הרגל באמצע מעבר החצייה וקרוב אליו. השוטר והמתנדב נסעו אחרי רכב הנאשם, כשהם בקשר עין רצוף עמו, והוא התבקש לעצור בחניון לפני חוף גיא. עם הנאשם היה אדם נוסף בשם איל שומרון (להלן-"עד ההגנה") שהזדהה עם תעודת שוטר ואמר לשוטר: "אני לא מציע לך לרשום את הדו"ח אם תרשום יהיה לך לא נעים בבית המשפט".

בנוסף לדו"ח ערך השוטר מזכר (ת/3), בו פרט השוטר שוב את נסיבות המקרה, כפי שצויינו בדו"ח, והרחיב בנוגע לדברים שאמר לו עד ההגנה, אותם הוא ראה כאיום וכנסיון למנוע את רישום הדו"ח.

השוטר העיד בפני, עדותו היתה עקבית ומהימנה, היא עלתה בקנה אחד עם הדברים אותם תיאר בדו"ח ובמזכר והיא הותירה בי רושם אמין.

השוטר העיד כי המרחק מהמקום בו עמדו הוא והמתנדב ועד למעבר החצייה, הוא לא יותר מחמישה מטרים ולא ניטע כל ספק שמא הם לא ראו או לא יכלו לראות היטב את התרחשות הדברים כפי שצויינו בדו"ח. יחד עם זאת, השוטר העיד כי בשעה שרכב הנאשם חלף על מעבר החציה, הולך הרגל היה מימינו, והוא (השוטר) משמאלו, ולכן הוא לא יכול היה לאמוד במדויק את הקירבה של הרכב להולך הרגל. לטענת השוטר, מסיבה זו, ועל אף שהוא ציין במזכרו (ת/3) כי הנאשם היה בקרבה מסוכנת להולך הרגל, הוא לא ייחס לנאשם עבירה של סיכון הולך הרגל, ובהתאם – לא נתן לנאשם הזמנה לדין על עבירה של קרבה מסוכנת להולך הרגל, אלא את הודעת תשלום הקנס דנן.

דברים אלה של השוטר, עולים בקנה אחד עם הוראות הדין. בהקשר זה, אינני מקבלת את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה היה על המאשימה להוכיח שהנאשם סיכן את הולך הרגל, משמע - את המרחק בין הולך הרגל לרכב, את תגובת הולך הרגל ואת הסיכון.

תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, כפי שזו יוחסה לנאשם, איננה כוללת רכיב של קירבה או סיכון להולך הרגל, כחלק מיסודות העבירה. על פי תקנה זו:

"נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך".

אכן, קיימת בידי שוטר סמכות לייחס לנאשם עבירה של "אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, תוך קרבה מסוכנת של הרכב להולך הרגל", וזאת מכח סעיף 29 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], שעניינו עבירות קנס בנסיבות מחמירות, וההוראות בדבר נסיבות מחמירות של עבירת קנס (פורסמו בי"פ תשמ"ד, עמ' 1185). אלא שבמקרה דנן, השוטר לא השתמש בסמכותו זו ולא ייחס לנאשם את אותן נסיבות מחמירות של "קרבה מסוכנת להולך הרגל". משכך, אין ממש בטענה לפיה היה על התביעה להוכיח רכיב זה, של "קרבה מסוכנת להולך הרגל", כחלק מיסודות העבירה, ואין כל פגם בכך שהקירבה המדוייקת של רכב הנאשם להולך הרגל והסיכון שנגרם, אם נגרם, להולך הרגל, לא צויינו על גבי הדו"ח.

על-פי העבירה שיוחסה לנאשם בדו"ח, היה על המאשימה להוכיח כי רכב הנאשם התקרב למעבר החצייה שעה שהולך הרגל חצה במעבר והנאשם לא איפשר להולך הרגל להשלים את החצייה בבטחה. יסודות אלה נרשמו באופן מפורט על ידי השוטר בדו"ח ובמזכר שערך ובעדותו של השוטר בבית המשפט חזר השוטר על גרסתו ביחס ליסודות אלה, כשעדותו, כאמור, לא נסתרה והותירה בי רושם אמין.

עד נוסף שהעיד מטעם התביעה הוא המתנדב – עודד גומפל. המתנדב ערך מזכר (ת/1) שאף הוא מפורט ומלא ועולה בקנה אחד עם הדברים עליהם העיד השוטר ועם הדברים שנרשמו בדו"ח. צויין במזכר כי המתנדב והשוטר עמדו בסמוך למעבר החצייה, עם הפנים למעבר, וכי רכב הנאשם, שנסע בנתיב המרכזי מתוך 3 נתיבים, לא נתן זכות קדימה להולך הרגל, שלבש חולצה חומה וחצה במעבר החצייה מימין לשמאל, כשהוא כבר במרכז המעבר. העד מציין כי רכב הנאשם היה בקרבה מסוכנת להולך הרגל וכי הוא נהג בניידת אחרי רכב הנאשם, בקשר עין רצוף עד לעצירתו בחניון מול חוף גיא, שם הסביר לו את מהות העבירה. המתנדב הוסיף במזכרו כי הוא הציע לנאשם להראות לו את מעבר החצייה אך הנאשם השיב שאין צורך ושלא עבר את העבירה.

עדותו של המתנדב בפני היתה עדות מהימנה ועקבית, היא התיישבה עם הדברים שנרשמו במזכרו (ת/1) וכן עם עדותו של השוטר, ונתתי בה אמון מלא.

המתנדב העיד כי כשרכב הנאשם עבר במעבר החצייה, הולך הרגל נעמד "בשביל לא להדרס" (עמוד 4 שורות 26-28, עמוד 5 שורות 30-32 ועמוד 6 שורות 31-32 לפרוטוקול). דברים אלה אמנם לא נשמעו מפי השוטר בעדותו. השוטר העיד כי לא הבחין בתגובה מיוחדת של הולך הרגל וכי רכב הנאשם היה קרוב מאד להולך הרגל אבל בגלל שהשוטר עמד בצד השמאלי, ורכב הנאשם הסתיר לו את הולך הרגל, השוטר לא הצליח לאמוד את המרחק המדוייק מהולך הרגל ולא ראה את הולך הרגל "קופץ או מרים ידיים או יושב או כל תגובה אחרת" וגם לא ראה אם הולך הרגל עצר או לא עצר, אלא רק את הקרבה המסוכנת שלו (ראה עמוד 4 שורות 10-13, 18-19, 30-32, עמוד5 שורות 1-9 לפרוטוקול).

אינני רואה בשוני זה בין הגרסאות שמסרו השוטר והמתנדב, משום סתירה מהותית, היורדת לשורש האישום: שני העדים חזרו והדגישו בעדותם, כי הם ראו שרכב הנאשם חולף בנתיב המרכזי מבין שלושה נתיבים, קרוב מאד להולך הרגל, שנמצא במרכז המעבר. השוטר לא העיד כי הולך הרגל לא נעמד, אלא שהוא לא ראה אם נעמד או לא. השוטר גם העיד במפורש שלא ראה שהולך הרגל המשיך ללכת (עמוד 4 שורות 11-12 לפרוטוקול). המתנדב ציין בעדותו כי הוא לא כתב במזכרו כי הולך הרגל נעמד, אלא שהיתה קרבה מסוכנת (עמוד 4 שורות 26-28 לפרוטוקול) והתרשמתי מעדותו של המתנדב כי מדובר במסקנה שהסיק, נוכח אותה קרבה מסוכנת ומיקומו של הולך הרגל באמצע מעבר החציה, בכניסה לנתיב המרכזי בו נהג הנאשם, מסקנה לפיה "אם הוא היה נכנס היה נדרס" (עמוד 6 שורות 30-31 לפרוטוקול).

הנאשם בחר להעיד בפני וכן העיד עד ההגנה, שנסע עמו ברכב בזמן האירוע. הנאשם ועד ההגנה אמנם עמדו בעדותם על כך שהנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אך עם זאת, במהלך עדותם נתגלו סתירות היורדות לשורש גרסת הנאשם: