מדינת ישראל נ' דבוש

החלטה

מונחת בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם.

מבוא

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המירבית המותרת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. בכתב האישום נטען, כי ביום 18.03.13 בשעה 02:05 נהג הנאשם ברכב במהירות של 107 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש.

הנאשם לא התייצב לדיון שנקבע ליום 24.06.13, והתובע הגיש אישור מסירה לפיו ההזמנה לדין נשלחה לנאשם ברם, דבר הדואר "לא נדרש". משכך, נעתרתי לבקשת המאשימה והרשעתי את הנאשם בעובדות הנטענות בכתב האישום.

בטיעוניה לעונש ביקשה ב"כ המאשימה להשית על הנאשם 6 חודשי פסילה, פסילה על תנאי וקנס. המאשימה הציגה בפני עברו התעבורתי של הנאשם לפיו הוא נוהג משנת 99 וצבר לחובתו 37 הרשעות קודמות ביניהן 2 עבירות דומות.

לפיכך, גזרתי על הנאשם העונשים הבאים: קנס כספי בסך 1,000 ₪, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים ופסילה למשך 3 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים.

עתה, עותר הנאשם לביטול פסק הדין.

דיון והכרעה

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד- 1974 קובעת, כי:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב – 1982 קובע, כי:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

לאמור, הנטל הוא על הנאשם המבקש לבטל את פסק הדין להוכיח אחת משתיים: שלא קיבל את ההזמנה שחזרה בציון "לא נדרש" מסיבות שאינן תלויות בו או שקיימת לו הגנה כה טובה, עד שהותרת גזר הדין על כנו תהווה עיוות דין.

הנאשם לא ציין בבקשתו דבר שיש בו בכדי להעיד על כך שהימנעותו מלקבל את הדואר הרשום נבעה מסיבה שאינה תלויה בו.

הנאשם טוען, כי דבר הדואר נשלח לכתובת "רח' מרווה 28 ירושלים" אולם, לטענתו, זוהי כתובתה של אימו והוא מזה כשנה מתגורר "ברח' שלמה דוגה 39 ירושלים". בתמיכה לטענתו הציג הנאשם חוזה שכירות בכתובתו החדשה. אציין, כי בנסיבות אלה באם החליף הנאשם את כתובת מגוריו היה עליו לעשות כן במשרד הפנים, על מנת שדברי הדואר הנשלחים אליו יגיעו ליעדם. בנסיבות אלה, משלא עשה כן אין לו אלא להלין אלא על עצמו.

נקבע בפסיקה כי חובתו של המבקש לדאוג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה תהיה כתובתו האמתית. שעה שההזמנה נשלחה לכתובתו הרשומה של המבקש במשרד הפנים, אין לו להלין אלא על עצמו (רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל, עפ"ת (י-ם) 42146-04-10 עפארה נ' מדינת ישראל).

יתרה מזאת, לגופה של העבירה, לא שוכנעתי, כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום לנאשם עיוות דין המצדיק את ביטולו. שכן הנאשם אמנם ציין, כי חבריו ובני משפחתו נוהגים להשתמש ברכב ברם, הוא לא פירט ולא ציין כי ידוע לו מי נהג ברכב במועד ביצוע העבירה. בהתאם לסעיף 27ב לפקודת התעבורה, אין דיי שהנאשם יוכיח שלא הוא נהג ברכב, אלא עליו להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב, או למי מסר את החזקה ברכב.

לא זו אף זו, העונש שנגזר על הנאשם אינו מחמיר, נוכח עברו התעבורתי שכן הנאשם נוהג משנת 1999 וצבר לחובתו 37 הרשעות קודמות ביניהן 2 עברות דומות.

לסיכום