מדינת ישראל נ' גת

החלטה

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו 2 אישומים. באישום הראשון צויין, כי הנאשם הגיע בתאריך 21.1.10 בשעה 23:00 לדירת המתלונן, שהינו שכנו, תקף אותו שלא כדין, ללא הסכמתו, בכך שירק על פניו מספר פעמים. בהמשך, משהוצא הנאשם מדירת המתלונן, הוא דפק בחוזקה בדלת הכניסה והחדיר להב סכין מבעד למשקוף הדלת, תוך השמעת גידופים, קללות ואיומים על חיי המתלונן וחייה של מתלוננת נוספת, שנכחה בדירה. בהמשך, משהגיעו שוטרים למקום, השתולל והתנגד הנאשם לאותם שוטרים וכן העליב את אחד מהם.

באישום השני צויין, כי בתאריך 22.1.10, שוחרר הנאשם בתנאים מגבילים וזאת, בין היתר, שישהה בתנאי מעצר בית מלאים בבית הוריו שביבניאל. למרות הוראת ביהמ"ש, הגיע הנאשם לבית אשתו שבנפרד שבחיפה וכן התקשר אליה ואיים על חייה.

2.בעת מעצרו, נבדק הנאשם ע"י ד"ר סיגל אלון, מבית החולים רמב"ם. עיון בתעודת הרופא שניתנה בתאריך 25.1.10, מעלה כי הנאשם היה שרוי באותה עת במצב מאני, ללא סימנים פסיכוטיים, ומצב זה התבטא גם בנטייה לאגרסיביות. עוד ציינה ד"ר אלון, כי הנאשם מבין את ההליכים המשפטיים וכשיר לעמוד לדין. ד"ר אלון ציינה, כי היא ממליצה על אשפוז פסיכיאטרי, אשר עשוי לשפר ולאזן את מצבו, אולם הלה מסרב להתאשפז והוא אינו עונה על הקריטריונים של הוראת אשפוז בכפייה.

3.בתאריך 25.1.10 ניתן צו הסתכלות על ידי כב' השופטת קראי - גירון. בחוות דעתו של ד"ר בן אפרים, סגן פסיכיאטר המחוז, מתאריך 28.1.10, עולה כי הנאשם סובל מהפרעת דו קוטבית, נמצא במצב מאני אשר מטופל חלקית, עדיין סובל מהפרעה בארגון החשיבה, מלחץ מחשבות ובוחן המציאות לקוי. ד"ר בן אפרים ציין, כי בעת ביצוע העבירה, בוחן המציאות של הנאשם היה לקוי, לא היה מסוגל להימנע מביצוע העבירה ולא היה אחראי למעשיו. לאור מצבו זה, ולאור מצבו הרפואי בעת מתן חוות הדעת הרפואית, המליץ ד"ר בן אפרים על אשפוזו בבית החולים.

4.בתאריך 07.2.10 נתן ד"ר בן אפרים חוות דעת משלימה, ממנה עולה, כי הנאשם עדיין במצב מאני, וזקוק לאשפוז מלא לצורך טיפולו.

5.הצדדים מסכימים, ובצדק, כי יש להורות על הכרזתו של הנאשם כמי שאינו בר עונשין, אך הם חלוקים בשאלת אשפוזו של הנאשם.

6.כידוע, שאלת אשפוזו של נאשם בסיטואציה בה אנו מצויים, נתונה להחלטת ביהמ"ש. ברור שהיותו של אדם חולה נפש, אינה שוללת ממנו את זכותו לכבוד ולחירות ויש לעשות שימוש בצעד דרסטי זה באופן מידתי ובזהירות מירבית.

מטרת האשפוז הכפוי, אינה עונשית אלא טיפולית גרידא וזאת, בין היתר, לצורך טיפול בנאשם – החולה, ותוך הגנה על עצמו ועל החברה.

7.אקדים ואציין, כי אני סבור שהיה מקום שבחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, תהיה התייחסות מפורשת למסוכנות הנשקפת מהנאשם. יחד עם זאת, גם בהעדר התייחסות מפורשות שכזאת "ברחל בתך הקטנה", עולה שעמדת פסיכיאטר המחוז, הינה שהנאשם מסוכן. זאת ועוד, בפני ביהמ"ש עומדים לא רק חוות הדעת, אלא עומדים גם המעשים המיוחסים לנאשם. כפי שצויין לעיל, מדובר במעשים בעלי פוטנציאל למסוכנות ברף הגבוה ביותר ויכלו להסתיים עם תוצאות חמורות הרבה יותר.

8.בנסיבות הכוללות של התיק, של חוות הדעת לעיל ושל המעשים המיוחסים לנאשם מחד; ושל אי האיזכור המפורש של סוגיית המסוכנות בחוות הדעת, מנגד, אני סבור כי יש לאמץ את הצעתו החילופית של ב"כ הנאשם ולדחות את הדיון בשבועיים ימים ועד אז יגיש הפסיכיאטר המחוזי, או מי מטעמו, חוות דעת משלימה, אשר תהיה בה התייחסות הן לשיפור, באם יהיה, במצבו של הנאשם והן התייחסות קונקרטית לשאלת מסוכנות הנאשם.

בהנחה ויהיה שיפור כזה, אזי מתבקש הפסיכיאטר המחוזי להתייחס לאפשרויות הטיפול שלא באשפוז, כגון טפול מרפאתי כפוי.

נדחה ליום 22.02.10 שעה 12:30.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לפסיכיאטר המחוזי.

המזכירות תזמן את הנאשם משב"ס.

ניתנה והודעה היום כ"ג שבט תש"ע, 07/02/2010 במעמד הנוכחים.

יחיאל ליפשיץ, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: