מדינת ישראל נ' גרנוביטר

הכרעת דין

הנאשם מואשם בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה- עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה; נהיגה רשלנית- עבירה לפי סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה והתנהגות שגרמה נזק לרכוש- עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

עובדות כתב האישום אינן במחלוקת. חומר הראיות כולו הוגש בהסכמה ללא חקירת עדי התביעה.

הסניגור טוען כי יש לפי עובדות כתב האישום ונסיבות האירוע, כפי שהן באות לידי ביטוי בחומר הראיות, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, תחת האישום המיוחס לנאשם של נהיגה ברשלנות. לא הועלתה טענה כלשהי ביחס ליתר העבירות המיוחסות לנאשם.

לפי עובדות כתב האישום, בתאריך 1/3/12, סמוך לשעה 02:00 נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג יונדאי, ברח' שמחה גולן, הגיע לכניסה הצפונית בגרנד קניון. אותה עת הכביש היה רטוב מגשם, תקין, תאורת הרחוב פעלה, הראות היתה טובה, אולם, ללא כל סיבה סבירה, סטה הנאשם מנתיב נסיעתו שמאלה, עלה על אי תנועה בנוי והתהפך עם רכבו. כתוצאה מן התאונה נגרם נזק לכלי הרכב.

בנסיבות עובדתיות אלה, טוען הסניגור, הנאשם לא נהג ברשלנות, אלא בחוסר זהירות. לדבריו, "ייתכן כי הנאשם טעה בעצם הלחיצה על דוושת הבלימה ומה שהיה צריך לעשות זה ללחוץ לסירוגין. ייתכן כי טעה גם בהיגוי מוטעה" (עמ' 2 שורות 30-32), אך אין הדבר עולה כדי נהיגה רשלנית. לדבריו, המחוקק ביקש להבחין בין שני סוגי מקרים של תאונות. הסוג הראשון, נהג אשר נהג את רכבו בחוסר זהירות, שאז תיוחס לו עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ובמקרה שחוסר הזהירות מתבטא ברשלנות גבוהה, תיוחס לאותו נהג עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. במקרה דנן, טוען הסנגור כי הנאשם אכן נושא באחריות לתאונה, אולם דרגת רשלנותו אינה מגעת לכדי נהיגה ברשלנות לפי סעיף 62(2). על מנת להרשיע את הנאשם בעבירה זו היה על התביעה להוכיח קיום יסוד נפשי של פזיזות או רשלנות רבתי וזאת, להבדיל מתקנה 21(ג), אשר אינה דורשת הוכחת יסוד כזה. עוד טוען הסנגור, כי יש לתת את הדעת לכך שהרכב בו נהג הנאשם הוא רכב שקיבל יממה קודם לכן מחברת הביטוח כרכב חלופי, וכן למזג האוויר הסוער ששרר באותה עת. לסיום, טוען הסנגור כי, המשטרה לא טרחה לגבות עדות מן המאבטחת שהיתה בכניסה לקניון.

כפי שצוין לעיל, אין למעשה מחלוקת עובדתית על אופן קרות התאונה. מדובר בנאשם אשר נסע עם רכבו על כביש תקין, אותה עת הכביש היה רטוב ממי גשמים, אולם הראות היתה טובה, תאורת הרחוב פעלה וללא סיבה סבירה סטה מנתיב נסיעתו שמאלה, עלה על אי תנועה בנוי והתהפך עם רכבו. נשאלת השאלה האם בנסיבות עובדתיות אלה יש להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, כמשאלתו של הסנגור, או שמא יש להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה רשלנית, כפי שעותרת המאשימה בכתב האישום. להלן נבחן שאלה זו.

דיון והכרעה:

נפתח בהצגת שתי הוראות הדין הנוגעות לענייננו:

סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 קובע:

"העובר אחת העבירות האלה, דינו מאסר שנתיים, או קנס כאמור בסעיף ...

(2) נוהג רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות או במהירות שיש בה, בנסיבות המקרה, סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה"

תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961 קובעת:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, מטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך"

השוואה לשונית בין שתי הוראות הדין ילמדנו, כי ההבדל ביניהן הוא קל ביותר. נהיגה רשלנית מתבטאת לפי לשון החוק 'בקלות ראש או ברשלנות' או במהירות שיש בה סכנה לציבור אף אם היא פחותה מהמהירות המקסימאלית שנקבעה. ואילו לפי לשון התקנה, נהיגה בחוסר זהירות, כוללת אף היא, כמו לשון החוק, נהיגה 'בקלות ראש' אך מוסיפה, כי נהיגה בחוסר זהירות תהיה בשורה של מצבים, כמפורט בתקנה, לרבות נהיגה 'בלא זהירות או ללא תשומת לב מספקת בכל הנסיבות'. הגם שמרכיביהן הלשוניות של שתי הוראות הדין, דומות, לשון החוק הינה כללית וגורפת, ואילו התקנה מפורטת יותר ומתייחסת למכלול מצבים, בין למצב הרכב, סוגו (פרטי, מסחרי), ובין למטענו (עמוס, לא עמוס), ולמצב הדרך והתימרור.

ההבדל העיקרי בין שתי הוראות הדין הללו מצוי בענישה הקבועה בצידן ונובע מהיסוד הנפשי של עבירת הנהיגה ברשלנות, עליו נעמוד בהמשך. בכל הנוגע לעונשים הקבועים בצד עבירות אלה, סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה קובע עונש מאסר שנתיים למורשע באחת העבירות המנויות שם, ובין היתר, למורשע בעבירה של נהיגה רשלנית. בצד התקנה, אין כמובן, עונש מאסר. סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה המפנה לתוספת השניה לפקודה, המכילה בין היתר את הוראות סעיף 62 (2) לפקודה, קובע ענישת מינימום של פסילת רשיון למשך 3 חודשים. המחוקק לא כלל את תקנה 21 (ג) בתוספת השניה ומכאן שלא קיימת חובת פסילה בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, אם כי פסילה בפועל היא אופציה עונשית אפשרית. בכך הביע המחוקק את עמדתו ביחס להבדלים בין שתי הוראות הדין, לאמור, המחוקק ראה בעבירה של נהיגה רשלנית כמבטאת חומרה רבה יותר ולכן ראויה לעונש חמור יותר.

ברם, עדיין נותרה בעינה השאלה מהו, אם כך, ההבדל המשפטי בין שתי העבירות. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי ההבדל העיקרי מצוי ביסוד הנפשי 'השלילי' עליו נעמוד להלן, הנדרש לצורך הקמת עבירת נהיגה ברשלנות.

המחוקק לא הגדיר בפקודת התעבורה איזה מעשה או מחדל יחשב כנהיגה רשלנית, אך הפסיקה נטתה לראות בקיומה של רשלנות בנהיגה, מקום בו התבטאה הנהיגה בחוסר זהירות במדרג הגבוה וברשלנות רבתי (ראו ת"ד 10343/99 מדינת ישראל נ' שק נועה (לא פורסם); ת"ד 13143/01 מדינת ישראל נ' ישראל דוד (לא פורסם); ת"ד 13599/02 מדינת ישראל נ' בנטל גד (לא פורסם); ת"ד 2136/05 פרקליטות מחוז ירושלים נ' שוויקי מוחמד (לא פורסם)).

סעיף 21 לחוק העונשין מגדיר רשלנות כך:

"רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט"