מדינת ישראל נ' גרייב

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת התובעת לתשלום סך נומינלי של 82,329.32 ₪ בגין אי תשלום דמי חכירה לשנים 2003 עד 2009, הנסובה על הסכם חכירה מיום 13.10.85.

הנתבע טוען, כי מכר את הנכס עוד ביום 4.10.94 למחזיקים אחרים, כי התובעת מודעת לכך במישרין וחרף האמור, לא עשתה דבר על מנת לתבוע את המחזיקים בפועל (ואף סירבה לצרפם כנתבעים בתובענה שלפני). המבקש טוען, כי לאחר שהתובעת הגישה נגדו בשנת 2000 תביעה בגין חוב דמי חכירה קודמים, הוסדר החוב עד אותה העת במישרין על ידי מחזיקי הנכס, ולתומו סבר, כי בכך הסתיימו ההליכים בגין חיובי דמי החכירה גם לעתיד, משנושא ההחזקה בנכס בפועל הוסדר אל מול התובעת. בגין חלוף הזמן מאז ועד עתה, כשל בהמצאת מסמכים נוספים, למעט מסמכים מרשויות המס, באשר להיעדר ההחזקה בנכס, ונוכח עמדת התובעת אף נאלץ להגיש תובענה מתאימה למתן סעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי.

התובעת טוענת כי העברת הזכויות, הנטענת על ידי הנתבע, לא הושלמה מעולם. התובעת אף מבהירה, כי טענות המבקש בדבר אי החזקתו בנכס שבגינו נתבע אינן עולות בקנה אחד, בין היתר, עם פנייה כתובה מיום 13.12.01 שבה בירר הנתבע מהו שיעור דמי ההסכמה שעליו לשלם במסגרת מכירת הנכס, כמו גם עם צווי עיקול שהוטלו נגדו בשנים 2005 ו – 2006 בקשר עם זכויותיו במקרקעין ובגין חובות אחרים, מהם יכול היה המבקש להבין כי הזכויות בנכס עדיין רשומות על שמו. שעה שאין יריבות בין התובעת ובין הצד השלישי, הרי שגם אין ליתן רשות להתגונן אך בגין הצורך להגיש הודעה לצד שלישי. עוד מתנגדת התובעת למחיקת הכותרת, הן הואיל ועסקינן בטענה שנטענה אך בסיכומים והן לגופה.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים לא נחקר הנתבע על תצהירו, ומשלא הגיעו הצדדים לכדי הבנות, אין מנוס מהכרעה בבקשה. לאחר שעיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי כי יש מקום ליתן למבקש רשות להתגונן מפני התביעה.

לכאורה, בהתאם להסכם שבין המבקש ובין המשיב, הוא המחזיק בנכס ובנסיבות אלה עליו יהיה לשאת בתשלום דמי החכירה שעה שטרם הועברו הזכויות בקשר עימו על כל שם אחר.

יחד עם זאת, אין כפי הנראה מחלוקת, כי התובעת מודעת לכל הפחות מאז שנת 2000 לטענות הנתבע בדבר היעדר ההחזקה בנכס. שעה שהאמור בתצהיר הנתבע לא נסתר על פניו באמצעות חקירתו הנגדית (חרף המסמכים שצורפו אך לסיכומי התובעת, אשר אולי יש בהם כדי לעורר תמיהה לא מבוטלת, אולם לא למוטט את גרסתו), שוכנעתי כי במיוחד בהתחשב במועד הגשת התובענה ובעיתויה, שעה שלפי הנטען המחזיקים בפועל בנכס הם שהסדירו את החוב הקודם בגין דמי החכירה במישרין אל מול התובעת, לכל הפחות ובמשתמע בהסכמתה (והתובעת לא חלקה במישרין על טענה זו בסיכומיה), מצריכה שאלת תוקפו של ההסכם שבין הצדדים, לעניין זכאות התובעת לתשלום דמי חכירה מאת הנתבע עצמו, בירור עובדתי של ממש. גם להכרעה של בית המשפט המחוזי הנכבד בשאלת הזכויות במקרקעין, ככל שתינתן ביחס למועדים הרלוונטיים לתובענה שלפני, יכול ותהא השלכה של ממש על עצם החיוב העקרוני בתשלום דמי החכירה.

בנסיבות אלה, גם אם אין מקום ליתן רשות להתגונן אך בשל הרצון להגיש הודעה כנגד צד שלישי, די בנסיבות בענייננו על מנת לחייב את המסקנה, כי יש לאפשר לנתבע לברר את טענותיו על דרך שמיעת גרסות הצדדים בבית המשפט.

כפועל יוצא, מתקבלת בזה הבקשה למתן רשות להתגונן. התצהיר ישמש ככתב הגנה.

הוצאות ההליכים שלפני, בסך כולל של 1,000 ₪, תושתנה בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ב, 10 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: