מדינת ישראל נ' גמרמן

החלטה

זוהי החלטה משלימה בבקשת המבקש לביטול כתב האישום נגדו, מטעמי הגנה מן הצדק, הנוספת על החלטתי מיום 6.12.11, לאחר קבלת תגובה משלימה של התביעה.

הנאשם עומד לדין בגין עבירות של תקיפת שוטר במילוי תפקידו, איומים, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, והכל בשל התקלות בשוטרת שהורתה לנאשם לעצור את רכבו וביקשה לרשום לו דו"ח:

מדובר לכאורה במעשים חמורים בנסיבותיהם, ובין היתר הסעת הרכב (של הנאשם) תוך גרירת השוטרת, דחיפות, עלבונות ועוד.

הנאשם עצמו התלונן וטען כי היתה זו השוטרת אשר התייחסה אליו בגסות ואף תקפה אותו בכוח בלתי סביר תוך ביצוע מעצר. תלונתו אשר הוגשה למח"ש נגנזה בעילה של חוסר עניין לציבור, וגניזה זו עמדה בעינה גם לאחר פניית הנאשם לעיון נוסף ופנייתו למחלקת עררים בפרקליטות המדינה.

בקליפת אגוז, זו טענת הנאשם:

בהחלטת מח"ש שלא לחקור את תלונת הנאשם נגד המתלוננת ולגנוז את תיק החקירה מחוסר עניין לציבור, יש פגם חמור שבאפליה פסולה המצדיקה את ביטולו של כתב האישום נגד הנאשם.

מדגיש הסניגור ומבחין בין גניזת תיק על-ידי מח"ש מהטעם של חוסר ראיות (שאז אין לטעון כנגד התביעה שלא הגישה כתב אישום ללא ראיות), לבין גניזתו בעילה של חוסר עניין לציבור, כאשר עילה אחרונה זו היא המקוממת והמלמדת על אפליה פסולה בין עניין-לכאורי שבהעמדה לדין של האזרח, לעומת חוסר-עניין-לכאורי שבהעמדה לדין של השוטרת - וזאת כאשר נגד שניהם תלונות הדדיות ונגד שניהם ראיות ברמה שהצדיקה לפחות גניזה שלא בעילת חוסר ראיות.

התביעה השיבה כי החלטת מח"ש התבססה על היחס בין מעשיו של הנאשם לבין השימוש המינורי של השוטרת בכוח, במסגרת הפעלת שיקול דעתה.

שיקול הדעת שניתן בשיטתנו לתביעה, לעניין העמדה לדין, הוא רחב ביותר, ואין לצמצמו או לפגוע בו, אלא כאשר החלטתה חורגת מהסביר. במקרה דנן, לא ניתן למצוא פגם שכזה בפעולת התביעה, על פני הדברים – בודאי לא כדי פגם מסוג הפגמים המצדיקים ביטול כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק.

התביעה מצאה כי על-סמך החומר שבפניה, האירוע מצביע על מעשים חמורים לכאורה של הנאשם ולעומתם שימוש בשיקול דעת של השוטרת לעניין שימוש בכוח, ובהתאם לכך החליטה להעמיד לדין מעורב אחד (הנאשם) ולגנוז התלונה נגד מעורב אחר (השוטרת).

בפעולה זו אין משום חריגה כלשהי מהראוי והנחוץ, לפי דין.

החלטת התביעה מנומקת ומוסברת, אף מושתתת על יסוד סביר לכאורה לאבחנה בין שני המעורבים, ואין לראות בה שרירות, הסתמכות על שיקולים זרים, או פגם אחר מבין המוכרים במשפט המנהלי, קל וחומר פגם הגורר תחושה של חוסר צדק והגינות.

אין בכך, כמובן, כדי לומר ששמיעת הראיות לא תוביל להבנה כי מצב הדברים הינו הפוך לחלוטין, וגרסת הנאשם היא אמת בעוד גרסת השוטרת הינה שקר וכזב. אלא, שקביעות מסוג זה אליהן שואף הנאשם, אינן יכולות להיעשות קודם לשמיעת הראיות, ומקומן בהכרעת הדין.

בין יתר טענות אלה, הן אלו המתייחסות לחקירתו של הנאשם עצמו.

אציין שהסניגור המלומד העלה עוד טענות ובנות-טענות, אולם לא מצאתי לנכון להתייחס לכל אלו, משמצאתי כי רובן-ככולן מתכנסות לטענה של אכיפה בררנית או אפליה בהעמדה לדין, ומשאחרות מחייבות בכל מקרה שמיעתן של ראיות וקביעת ממצאים.

לפיכך, נדחית טענת הנאשם, ועליו להשיב לאשמה.

עקב שינויים וחילופים במבנה המחלקה הפלילית, יועבר התיק לשמיעה בפני כב' השופט שמאי בקר.

עותקי החלטה זו יועברו לצדדים, וכן לכב' השופט בקר, אשר יזמן הצדדים בפניו לפי יומנו.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.