מדינת ישראל נ' גלטרוניקס בעמ

בפני

אבישי קאופמן, שופט

הכרעת דין

הנאשמת בתיק זה הינה בעלת רכב אשר צולם ביום 8.3.09 נוסע במהירות של 82 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המותרת הינה 50 קמ"ש בלבד.

נציג הנאשמת, מר יונתן גלעד, התייצב לדיון שהתקיים ביום 1.11.09 והודה בעובדות, אולם העלה טענות אשר לשיטתו מצדיקות ביטול כתב האישום. לטענת מר גלעד, הדרך בה נסע הרכב אינה דרך עירונית בפועל, שכן אין בתים לארכה ואין בה כל מאפיין אחר לדרך עירונית. מר גלעד טען כי מדובר בטעות של רשות התמרור שיש לתקנה, ולחילופין להורות למשטרה להמנע אכיפת המהירות בקטע כביש זה בו נוהגים נהגים תמימים שאינם יודעים היכן נגמר שטח השיפוט של העירייה.

לאחר ששקלתי את טענות הנאשמת מצאתי לנכון לדחותן ולהרשיעה בביצוע העבירה המיוחסת לה, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית, אינני סבור כי בית המשפט לתעבורה הוא הגוף המוסמך ליתן הוראות באשר להצבת תמרורים. יודגש כי אין המדובר בטענה לפי סעיף 22(א) לפק' התעבורה כי תמרור הוצב שלא כדין. טענת הנאשמת היא כי על רשות התמרור היה להציב תמרור מסוג ב-25 בדבר יציאה משטח עירוני.

סבורני כי טענה בדבר חיוב הרשות לפעול ולהציב תמרור צריכה להתברר בפני בית משפט מנהלי המוסמך לכך, ולא בפני בית המשפט לתעבורה.

לנושא ביקורת בית המשפט לתעבורה על הצבת תמרורים ראו בין השאר ע"פ (י-ם) 4054/09 יאיר ליפסקי נ' מדינת ישראל,

שנית, ההלכה היא כי אין להעלות טענות מהסוג דנן בתקיפה עקיפה, אלא בתקיפה ישירה. על מי שסבור כי יש להציב את התמרור לפנות לרשות או לבית המשפט ולטעון בדבר הצורך בביצוע הפעולה ואין הוא יכול להעלות את הטענה כטענת הגנה לאחר שמיוחסת לו עבירה.

ראו לעניין זה רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל.

באותו הקשר יצויין כי במסגרת תיק 205-08-08 בביהמ"ש לתעבורה בנצרת נדון עניינם של ארבעה נאשמים אשר רכבם נמדד במהירות העולה על המהירות המותרת וזמן לא רב לאחר מכן, ובטרם נדון עניינם בבית המשפט שונתה הגדרת הכביש מכביש עירוני לכביש בינעירוני והמהירות המותרת הועלתה בהתאם.

בית המשפט שם דחה את טענת הנאשמים לביטול האישומים נגדם וקבע כי ביצעו עבירה. גזירה דומה יש לגזור לתיק שלפנינו כי גם אם תתקבל טענת הנאשמת כי יש לשנות את התמרור במקום, עדיין אין בכך כדי להכשיר עבירות שבוצעו לפני השינוי.

נימוק שלישי בגינו מצאתי לנכון לדחות את הטענה היא העובדה כי הנאשמת אינה יכולה למסור מי הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי. מכאן כי הטענה שאותו נהג אלמוני טעה לחשוב כי מדובר בדרך שאינה עירונית הינה טענה בעלמא. אם זהותו של הנהג לא ידועה, הכיצד זה יכולה הנאשמת לטעון לטעות מצידו?

מעבר לכל האמור לעיל, הרי בחינת הטענה לגופה לאור תוואי הכביש מגלה כי אכן אין המדובר בבכביש העובר בין בתי מגורים, אולם בקרבת מוסדות חינוך ואף לו הייתי רואה לנכון לבחון שיקול דעת הרשות באי הצבת התמרור, לא ניתן לדעתי לומר כי מדובר באי סבירות המחייבת התערבות בית המשפט.

אשר על כן, טענת הנאשמת לביטול האישום נדחית.

מאחר והנאשמת מודה בעובדות שבכתב האישום אני מרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה.

המזכירות תזמן את הצדדים לטיעון לעונש ליום 3.2.10 בשעה 16:00. הנאשמת תשקול פנייה למאשימה להסדר לפני מועד זה ותחסוך את ההופעה לדיון. לחלופין תגיש הנאשמת טיעון בכתב לעניין הקנס הראוי בנסיבות.

אם לא תתייצב הנאשמת ולא תגיש טיעון כאמור, תידון שלא בפניה.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.