מדינת ישראל נ' גינת

החלטה

1.בתיק זה התנהל הליך לא שגרתי בפני ביהמ"ש קמא, כאשר נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של נהיגה ושכרות ונהיגה תחת השפעות משכרים.

בישיבה שהתקיימה בפני ביהמ"ש קמא ביום 26.5.10 הודיע ב"כ המשיב שהמשיב כופר בעבירה של נהיגה בשכרות ומודה בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, הביע הסכמה להגשת חומר לעיון ביהמ"ש והצהיר בדבר ויתור חקירה נגדית של עדי התביעה.

ב"כ התובעת ציינה בפני ביהמ"ש שהתיק קבוע להקראה ולא לשמיעת ראיות, ביקשה לקבוע את התיק למועד בו ישמעו עדי המאשימה וציינה: "אני עומדת על העדתם של עדי התביעה".

על אף הצהרתה זו של המאשימה, הורה בית המשפט קמא לב"כ המאשימה להגיש את התיק לעיונו וזאת על פי הסכמת ב"כ המשיב, מבלי שביהמ"ש קמא יתייחס כלל ועיקר לעמדת התביעה.

משהחליט ביהמ"ש קמא לעשות כן, התייחסה ב"כ המאשימה לפסיקה המנחה בנדון, ב"כ המשיב הצהירה שהמשיב לא יעיד ועל כן עתרה המאשימה להרשעת המשיב נוכח הקבוע בתקנות ובשים לב לעובדה שהנאשם בחר לא להעיד בביהמ"ש ויש לראות בכך חיזוק וסיוע לראיות המאשימה במידה ונדרשת תוספת ראיתית שכזאת.

מאידך עתרה ב"כ המשיב לזכות את הנאשם מעבירה של נהיגה בשכרות, הפנתה לפסיקה הקיימת בנדון של בתי משפט מחוזיים ובעיקר לפסק הדין פרשת עוזרי.

בית המשפט קמא זיכה מחמת הספק את המשיב מעבירה של נהיגה בשכרות והרשיעו על פי הודאתו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משכרים.

2.ב"כ המערערת עו"ד ביטון הגיש ערעור על הכרעת דינו של בית משפט קמא, ודומה שהערעור הוגש ביסוד ובדין.

הליכים פלילים בבית משפט חייבים להתקיים כפי הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי, משהודיע המאשימה לבית משפט קמא על כוונתה להעיד עדים מטעמה הרי זכותה לזמן עדים אלה, כל עוד הנאשם אינו מודה במיוחס לו בכתב האישום.

במקרה זה, הנאשם הודה באופן חלקי בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים אך לא בעבירה של נהיגה בשכרות, והתביעה הצהירה על דבר כוונתה להעיד את העדים מטעמה להוכחת עבירה זו, ויש להניח שהכוונה לזימון אותו איש משטרה אשר עצר את המשיב, וערך את דו"ח המאפיינים המפרט את התנהגות המשיב בשעת אמת, עדות שהיא רלבנטית מאוד לצורך ההכרעה בסוגיה שנותרה במחלוקת בין הצדדים.

בית משפט קמא על אף הצהרתה של התביעה בחר לקבל את התיק לעיונו ועשה זאת מכח הסכמת ב"כ הנאשם, הסכמה שהיא הכרחית אך לא די בה, שעה שזה אינו מודה בכל המיוחס לו בכתב האישום ובייחוד כאשר המאשימה עומדת על זכותה להעיד עדים מטעמה להוכחת אותו רכיב שהנאשם אינו מודה בו בפרק העובדות וגם בפרק העבירות.

מן הראוי היה שבית משפט קמא יאפשר לתביעה להעיד את אותו עד מטעמה, שעדותו יכולה לשפוך אור על הסוגיה שנותרה במחלוקת בין הצדדים.

3.בית משפט קמא בחר כאמור לעשות אחרת ויש להניח שהדבר הוא תולדה של רצון לייעל את ההליך המשפטי, אך יעילות אינה חזות הכל.

משנותרה המחלוקת עובדתית ומשפטית בין הצדדים, והצדדים אינם מסכימים על העובדות שבכתב האישום, מן הראוי שבית משפט ינהג ביתר זהירות ויתן לצדדים את האפשרות להוכיח טענתם באמצעות עדים מטעמם, כאשר במקרה זה היתה זו רק הסנגוריה שויתרה על עדות הנאשם בעוד שהצהרה שכזו לא נשמעה מפי התביעה. אדרבא, התביעה הצהירה באופן מפורש כוונתה להעיד עדים מטעמה ובית משפט קמא התעלם לחלוטין מרצון זה.

דומני שבית משפט קמא טעה שעה שביטל את זכותה של התביעה להעיד עדים מטעמה להוכחת אותו רכיב עובדתי ומשפטי השנוי במחלוקת, כל זאת מבלי לנמק עמדתו, מבלי לציין מדוע הוא מוצא לנכון למנוע מהתביעה זכות זו.

4.עוד ראיתי לציין את העובדה שבהכרעת דינו של בית משפט קמא אין כל התייחסות לעובדה שהנאשם בחר לא להעיד ולכך יש משמעות ראייתית לא מבוטלת שלא מצאה כל ביטוי בהכרעת דינו של בית משפט קמא, וגם מטעם זה הכרעת דינו של ביהמ"ש קמא נמצאת חסרה.

זכותו של נאשם לשמור על זכות השתיקה בכל שלב משלבי ההליך המשפטי, אך לצד שימוש בזכות זו חייב נאשם לדעת שקיים שובר שעליו לשלמו ובמקרה זה מדובר בתוספת ראייתית שפועלת לרעתו שעה שהוא משתמש בזכות זו, תוספת המתווספת לראיות המאשימה.

5.בפתח הדיון ציינתי בפני באי כח הצדדים את העובדות שפרטתי לעיל, וזאת עשיתי עוד בטרם התעמקתי בסוגיה הנוספת שמצויה בחזית המחלוקת בין הצדדים בדבר העדר פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון, וקיומה של פסיקה מגוונת של בתי משפט מחוזיים בכל הנוגע לסעיף של נהיגה בשכרות.

6.ב"כ הצדדים הביעו עמדתם שנוכח עמדת בית משפט ראוי לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא להחזיר את התיק לדיון מחודש בפני בית משפט קמא. הדיון יכול להתקיים בפני אותו מותב, כב' השופטת פראג.