מדינת ישראל נ' גייר

החלטה

לפניי בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים נגד המשיב על פי סעיפים 47 (ט) ו-50 (ב) לפקודת התעבורה.

הרקע לבקשה

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות (סמים) מכוח סירוב, במסגרתה היה המשיב מעורב בתאונת דרכים שבה נגרמה למשיב חבלה של ממש. רישיונו של המשיב נפסל מנהלית על ידי קצין משטרה למשך 30 יום החל מיום 25.6.13 וכעת מונחת לפניי בקשת המבקשת להאריך את פסילת המשיב עד לגמר בירור הדין בעניינו, ואף למעלה מ-6 חודשים.

המבקשת טוענת כי העובדה שהמשיב משתמש או השתמש בסמים בשילוב העובדה כי הינו עובד בשליחויות – כעולה מחומר הראיות בתיק – מצדיקה פסילתו כאמור נוכח הסיכון שנוצר לשלומם וביטחונם של עוברי הדרך.

המבקשת ערה לכך כי קיים שיהוי מה בהגשת בקשה זו, בשים לב לכך שפסילתו המנהלית של המשיב לנהיגה הסתיימה ביום 25.7.13, אולם לטענתה האינטרס הציבורי בהרחקת המשיב, שהינו נהג מסוכן, מן הכביש גובר על משקלו של השיהוי האמור שמקורו בטעות.

המשיב טען כי אינו נוגע בסמים מגיל 16, כי השיב לשוטר באיטיות שכן היה נתון להשפעת תרופות שקיבל בעקבות התאונה. הטעם שמסר המשיב לכך שלא מסר דגימת שתן הוא, כי היה בלחץ בשל הכאבים בהם היה נתון והיה בלחץ על מנת לקחת את בנו הקטן שהמתין לו זמן רב.

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב. שנית, האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב לסכן את שלום הציבור. מסוכנות זו נלמדת על פי הפסיקה משני מקורות והם עברו התעבורתי של המשיב ונסיבות ביצוע העבירה (בש"פ 513/88 מ"י נ' רז גוליו).

אינני סבור כי קיימת מחלוקת ממשית בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה בנוגע לאשמתו של המשיב בתיק זה. אין חולק כי המשיב התבקש להיבדק בעקבות מעורבותו בתאונה ובעקבות החשד לנהיגה בהשפעת סמים. אין חולק כי המשיב סירב לבקשה. טעמיו של הסירוב יבדקו, יש להניח, במסגרת התיק העיקרי אולם בשלב זה לפחות לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לקיומו של סירוב להיבדק.

המשיב אוחז ברישיון נהיגה משנת 2011 ולחובתו מאז 4 הרשעות קודמות. גם אם נניח לצורך הדיון כי עברו התעבורתי של המשיב אינו מכביד ואינו מלמד, כשלעצמו, על מסוכנות מיוחדת לציבור, אני סבור כי יש מקום לקבל את הבקשה בשים לב למסוכנות הרבה העולה מנסיבות העבירה. בתי המשפט על דרגותיהם השונות עמדו בהרחבה על מידת הסיכון הטמונה בנהיגה בשכרות לסוגיה. כך נאמר כי "בתקופה בה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים הנגרמות בעטיין של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום – יום. כדי לקדם את הרעה יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך" ( בש"פ 10865/06 ישעיהו נ' מ"י). בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י, נקבע כי "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית".

דברים אלה יפים גם לענייננו ומקל וחומר בשעה שהמשיב עובד לכאורה בשליחויות ומצוי עיקר זמנו בדרכים.

אכן, היה שיהוי מסוים בהגשת הבקשה. עם זאת, בהתחשב בכך שבתיקי תאונות דרכים הפסילה המנהלית אורכת בד"כ 60 ימים ולא 30 ימים ובהתחשב שהבקשה הוגשה במועד בו הוגשה לאחר שהתיק הגיע לידי המבקשת ובכך שהבקשה מגלמת רצון להגן על אינטרס ציבורי חשוב, איני סבור כי יש מקום לייחס לשיהוי בנסיבות מקרה זה משקל רב וודאי לא כזה שבכוחו להכריע את הכף לטובת אינטרס המשיב בהחזרת רישיון הנהיגה שלו.

לאור כל האמור, אני סבור כי המשך נהיגתו של המשיב מסכנת את הציבור וכי דין הבקשה להתקבל. עם זאת, נוכח הלכת בית המשפט העליון בנושא, אני קוצב את משך הפסילה לתקופה בת 5 חודשים שתחילתה ממועד מתן החלטה זו.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: