מדינת ישראל נ' גורנו

החלטה

בפניי בקשה מיום 17/5/11 לביטול הכרעת דין וגזר דין, שניתנו ביום 28/2/11 בהעדר המבקשת.

לטענת המבקשת, היא עולה חדשה ולא הבינה שהיא חתמה על התחייבות ללכת לבית משפט והיא לא ידעה כי עליה לשלם על הרישיון וכי לא היה באפשרותה לשלם. כמו כן מציינת המבקשת כי בעלה היה מאושפז ארבעה חודשים בבית חולים וכי היא צריכה את הרכב לקחת את בעלה לרופא ואת ילדייה לגן.

ב"כ המשיבה בתגובתו התנגד לבקשה.

לשיטתו, הנאשמת זומנה כדין וכי לנאשמת אין כל טענת הגנה.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה, החלטתי הינה כדלקמן:

אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הקובע כדלקמן:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פד נז(6) 793, 803 קבע ביהמ"ש כדלקמן:

"הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו".

במקרה שלפנינו, לא התרשמתי כי למבקשת סיבה מוצדקת לאי התייצבותה לדיון.

המבקשת זומנה לדיון במעמד מתן הדו"ח ומועד הדיון נרשם לה על גבי הדו"ח.

זאת ועוד, לא מצאתי כי עשוי להיגרם לנאשמת עיוות דין. המבקשת לא ציינה בבקשתה אילו טענות הגנה מצויות בידייה. כמו כן גזר הדין שניתן הולם בנסיבות העניין.

לאור כלל הדברים האמורים, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ט אייר תשע"א, 23 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: