מדינת ישראל נ' גורוחובסקי(עציר)

החלטה

נגד המשיב דלעיל הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת בהתאם לסע' 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

על פי הנטען, בתאריך 15.1.11, סמוך לשעה 16:00, בדירה ברחוב הארז בטירת הכרמל, בעקבות וויכוח שהתגלע בין המשיב לבין המתלוננת, תקף המשיב את המתלוננת שלא כדין באופן שחבט בפניה מספר פעמים בחוזקה וגרם לה חבלות של ממש.

המבקשת טוענת, כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמה שמיוחסת למשיב, בין היתר, עדות המתלוננת, תעודה רפואית, לרבות תיעוד צילומי של החבלות והודאת המשיב במיוחס לו.

אף שאין לחובת המשיב עבר פלילי, סבורה המבקשת כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר של מסוכנות, מה עוד שהמשיב, לדידה, אינו יציב, אימפולסיבי ומסוכן.

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי לא מתקיימת בעניין זה כל עילת מעצר ואין כל הצדקה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הסניגור ציין, כי המבקשת אינה מציגה את התמונה המלאה שכן המתלוננת היא זו שהחלה לתקוף ולקלל את המשיב, דבר שהביא להתפרצותו. הסניגור הדגיש, כי לא מדובר בבת זוגו של המשיב אלא במי שאין לה כתובת מגורים קבועה ושאין בינה לבין המשיב כל קשר.

בדיון שהתקיים בפניי הופיעה עובדת סוציאלית שמנהלת את ההוסטל בו שוהה המשיב והיא ציינה, כי המשיב לא היה אלים בעת שהותו שם.

לאחר הדיון שהתקיים בפניי, הוריתי כי תוגש בעניינו של המשיב חוות דעת פסיכיאטרית ובה נקבע, כי המשיב יכול לעמוד לדין וכי אין צורך בהמשך אשפוז וטיפול בתנאי אשפוז אלא יש להמשיך במעקב וטיפול אמבולטורי.

דיון והכרעה

בבואו לדון בבקשה מעין זו על בית המשפט לבחון את שאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ובהמשך לבדוק האם לא ניתן להשיג את מטרות המעצר על ידי חלופה שפגיעתה במשיב פחותה ממעצר ממש.

בענייננו, אין המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה. ואכן, עיון בתיק החקירה מעלה כי המשיב עצמו מודה במסגרת חקירתו במיוחס לו, אלא שגם המשיב וגם חברו, בעל הדירה שבה התרחש האירוע, העידו כי היתה זו המתלוננת אשר יצרה את כל הסיטואציה, קיללה, תקפה והכל בעקבות שתיית אלכוהול וכדורים. עם זאת, כבר עתה יודגש, כי אין בכך כדי להצדיק ולו במרומז את מעשיו של המשיב שתקף בצורה אכזרית את המתלוננת.

באשר לעילת המעצר, מדובר במעשים המעידים על מסוכנות של מבצעם, במיוחד כלפי המתלוננת, וכאשר אין פרופורציה בין תחילת האירוע כתוצאה ממעשיה של המתלוננת לבין תגובתו האלימה של המשיב. עם זאת, בבחינת המסוכנות בתיק זה, יש לתת משקל רב לעובדה כי עסקינן באדם ללא עבר פלילי, דבר המדבר בעדו.

הלכה היא, כי בבקשה מעין זו ובשלב זה יש לשאוף לכך שהפגיעה בחירותו של המשיב תהייה פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח, ובלבד שיהיה ניתן להשיג את אותה מטרה שעומדת מאחורי המעצר, שכן, חומרת המעשים כשלעצמה, אין בה כדי לשלול קיומה של חלופה מתאימה, ועל בית המשפט לבחון חלופת מעצר, גם בנסיבות מעין אלה.

הוא שנאמר:

"כידוע חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את ביטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על רקע עברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה". (בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכה. מאגרים משפטיים). (ההדגשה לא במקור).

למשיב שבפניי, כאמור, אין הרשעות קודמות כלל. מדובר בעובדה חשובה ומרכזית שיש בה כדי להשליך על האמון שיש לתת במשיב. נכון הדבר, כי המעשים שביצע המשיב מצביעים על מסוכנות. אולם, אין בכך כדי להעיד על דפוס התנהגות עברייני שיש בו כדי למנוע אפשרויות של שחרור המשיב ממעצר ובמיוחד כאשר המשיב והמתלוננת אינם גרים ביחד וככל הנראה אין ביניהם כל קשר, מלבד השהות המשותפת בהוסטל בעברם.

בעניין זה נפסק לא אחת, כי:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידו" (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה. מאגרים משפטיים).

בענייננו, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי את דעתי לנסיבות המקרה ולהעדר עבר פלילי, שוכנעתי כי ניתן להשיג את מטרות המעצר ע"י חלופה של מעצר בית חלקי ביחד עם התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וצו הרחקה מהמקום בו התרחש האירוע וזאת בהעדר כתובת קבועה בה נמצאת המתלוננת שניתן להרחיק את המשיב ממנה. בכל אלה יש כדי להבטיח את תנאי השחרור.

התוצאה מכל האמור היא, כי אני מורה על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים המצטברים הבאים: