מדינת ישראל נ' גורבצוב

החלטה

בפניי בקשה למעצרו עד תום ההליכים של המשיב על פי סעיף 21 א 1 ג 4 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה מעצרים] התשנ"ו-1996.

למשיב מיוחסת עבירה של חבלה או פציעה שהעבריין מזויין עבירה לפי סעיף 335 [א] [1] + [25] לחוק העונשין וכן עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק.

על פי הנטען בכתב האישום ביום 24.02.2010 סמוך ל- 06:00 בבוקר במגורי העובדים בבית ישרוטל באילת דירה בה התגוררו הנאשם והמתלונן בעקבות ויכוח על כסף הגיע הנאשם אל מיטתו של המתלונן תוך שהוא הופך את המיטה בעוד שהמתלונן עליה ובהמשך לכך כשהמתלונן בין הקיר למזרן ניסה הנאשם לפוצעו באמצעות סכין בכך שניסה לדוקרו מבעד למזרן, כשהמתלונן הודפו עד שהמתלונן נפל מהמיטה עד שהמתלונן נס מהחדר.

באותו המעמד איים הנאשם על המתלונן כך שאמר לו שיש לו שני סכינים וכן יהרוג אותו וזאת במטרה להפחידו.

הסנגור טען בפניי כי אין ראיות לכאורה מספקות לביסוס האשמה כנגד המשיב והפנה אותי לחומר החקירה כדי ללמד כי הראיות הקיימות הינן קלושות ואו חל בהן כרסום לשיטתו.

כמו כן, הודיע הסנגור כי אין בידו חלופת מעצר ראויה שכן מרשו עלה לארץ בגפו לפני כ- 3 שנים ואין לו חלופה שיכולה לפקח עליו ולכל היותר יוכל לחתום ערבות ולהתייצב במשטרת אשקלון ככל שיידרש ואף לחתום פעם ביום.

בחנתי את הראיות שבתיק ומצאתי כי בתיק שלפניי קיימות ראיות לכאורה כנדרש.

אין מחלוקת כי המשיב הגיע לדירה אותה הוא חולק עם המתלונן כאשר הוא שתוי ונודף ממנו ריח של אלכוהול.

אין גם מחלוקת כי הנאשם השתמש בסכין שהינה סכין ארוכת להב ודקר את המזרן באופן שנחזה בתמונות כדקירות ממשיות.

מהודעת המשיב במשטרה הוא מספר כי היה לו סכסוך כספי עם המתלונן וכי כעס עליו על כך שהשתמש במוצרי המזון שלו.

עיינתי בעדות המתלונן עמ' 2 אשר מתאר בעמ' 1 את הארוע ממנו עולה כי המשיב הגיע אליו כשסכין בידו, כאשר במהלך הארוע של הדקירה מתאר המתלונן כי המזרן חצץ ביניהם תוך שהמשיב מנסה לדוקרו.

אינני מקבל את טענת הסנגור כי באותה הודעה בעמ' 2 בשורה 24 אומר לכאורה המתלונן כי עשה לו סימנים ומתוך כך אין מדובר באיום שנאמר, ניתן לקבוע כי אדם המצויד בסכין והוא משתמש בה לכיוונו של המתלונן, תוך שהוא דוקר את המזרן הנמצא בחיץ ביניהם מסכן את המתלונן. זאת ועוד, המתלונן אומר כי הוא אוים.

בשלב הלכאורי הזה הראיות מבוססות דיין.

הנאשם בעדותו מיום 24.02.2010 בעמ' האחרון טוען כי הוויכוח היה במטבח ובשורה 36 טוען כי בזמן שדקר את המזרן היה המתלונן בשירותים. קרי: המשיב מרחיק את עצמו מארוע הדקירה כאשר המתלונן נכח בחדר. הדברים כבר בשלב זה נראים תמוהים ועשויים לחזק את ראיות התביעה מבחינה ראייתית, שכן כידוע שקרים של נאשם יש בהם כדי לחזק את ראיות התביעה.

בין המתלונן למשיב נערך עימות, במהלך העימות חזר המתלונן על עיקרם של דברים כאשר הוא אומר בשורה 20: "הייתי בעמידה וכאשר הוא בא לדקור את המזרן ברחתי לשירותים. אני הייתי מקדימה והמזרן מאחורה". ובהמשך: "הרמתי את המזרן כדי לסדר את המיטה ראיתי אותו שיש לו סכין והוא פוגע במזרן, אני הייתי ליד המזרן כשאלכס דקר את המזרן", ובהמשך: "אני הייתי בחדר לא בשירותים". ובהמשך אותו עימות המשיב מאשר כי הוא החליף את המזרן לאחר שדקר אותו.

עדותו של המתלונן מסתייעת גם בעדות השכן סבטיט בריאן שמספר כי המתלונן הגיע אליו לאחר הארוע וסיפר לו שהמשיב איים עליו עם סכין וניסה לדקור אותו, דרש ממנו כסף וחוזר על פרטי הארוע גם בפני עד זה, מדובר בדברים שארעו בסמוך לאחר הארוע וגם להם יש משקל וחיזוק לראיות התביעה.

בשלב זה של בחינת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה, על המותב שישב בדין וישמע את הראיות להכריע באם הראיות שישמעו בפניו מבססות אישום בעבירה זו או אחרת, ואולם בשלב הלכאורי הראיות מספקות בכדי לקבוע כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה לצורך הבקשה והצביעה על ראיות לכאוריות לאשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

לאחר שקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו, יש לבחון באם קיימת עילת מעצר. בבקשה הנדונה כאשר מדובר בעבירות המקימות עילת מעצר סטטוטורית, שכן התקיפה באמצעות הסכין מלמדת על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמשיב.

מתוך כך אין צורך לבחון את יסודות העבירות בהן הואשם המשיב כי אם לאחר שקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה והמשיב השתמש בסכין בנסיבות המתוארות, הרי שקמה עילת מעצר בדמות מסוכנות של משיב זה שבפניי.