מדינת ישראל נ' גולן

החלטה

בפניי בקשתה של הנאשמת לביטול כתב האישום שהוגש כנגדה מחמת הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

בתיק זה הוגש כתב אישום מתוקן בגין שתי עבירות על חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן – "החוק"): האחת – העסקה שלא כדין בהתאם לסעיף 2(א)(1)(2) לחוק; והשנייה – העסקת עובדת זרה ללא ביטוח רפואי, בהתאם לסעיף 2(ב)(3) לחוק.

בחקירתה, הודתה הנאשמת בהעסקת העובדת הזרה משך תקופה ממושכת של כשמונה חודשים להלן – "העובדת").

לטענת הנאשמת דין כתב האישום שהוגש כנגדה להתבטל מחמת הגנה מן הצדק, שכן ההחלטה לנקוט בהליך בפלילי במקום בהליך מנהלי התקבלה "בחוסר סבירות קיצוני שמצדיק את ביטול כתב האישום".

הנאשמת סומכת טיעוניה על פסיקת בית המשפט העליון וכן על פסיקת בית דין זה, וזאת בעיקר לעניין ההשלכות שעשויות להיות להרשעת הנאשמת בפלילים להשתלב בשוק העבודה, לקבל רשיון עסק, אשרת כניסה (ויזה) למדינות שונות וכו'.

לטענת הנאשמת, המאשימה לא הסבי4רה כנדרש בסעיף 15 לחוק מדוע הוחלט בתיק זה להגיש כתב אישום במקום להשית קנס מנהלי..."

לטענת הנאשמת, היא חלתה בסרטן הרבה לפני העסקת העובדת ורופאיה המליצו לה לקחת עזרה ואף הסבירו לה כי היא זכאית לכך.הנאשמת היתה בטוחה, לדבריה, כי היא העובדת המועסקת על ידה הנה בעלת היתר עבודה. מוסיפה הנאשמת וטוענת, כי היא אשה נורמטיבית לחלוטין, בת 50, ללא עבר פלילי, עוסקת כמנחת קבוצות הורים וכמטפלת משפחתית והרשעה פלילית עשויה לפגוע בפרנסתה. כמו כן, בניה משרתים כלוחמים ביחידות מובחרות בצה"ל.

המאשימה בתגובתה טענה, כי הנימוקים להגשת כתב האישום נרשמו בזמן אמת, עובר להגשתו וכי ביסוד ההנמקה עומדת הבעובדה שמדובר בהעסקת עובדת שהגיעה לישראל כשבידה אשרת עבודה בתחום הסיעוד ולא היה בידה היתר לעבוד אצל הנאשמת. בנוסף, מדובר על העסקה לפרק זמן ממושך.

לפיכך, הגשת כתב אישום, חלף נקיטה בהליך מנהלי, נועדה להילחם בתופעה שפשתה בארץ והפכה למכת מדינה, וזאת על מנת ליצור הרתעה ממשית.

בתגובה שהגישה הנאשמת ללתגובת המדינה, שבה וטענה כי מדובר בהחלטתה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, שכן מדובר על תדירות העסקה נמוכה ועל כך שהנאשמת סברה בתום לב שהיא מעסיקה עובדת שבידה היתר כדין.

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית

אין חולק, כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי, מצויה במתחם שיקול הדעת של המאשימה ובית הדין לא ישים עצמו בנעלי הרשות שלה ניתנה הסמכות לפעול על פי דין, אלא מקום בו מוכח, כי שיקול הדעת לא הופעל כלל או הופעל בחוסר סבירות קיצוני, שרירות לב או בניגוד לכללי הצדק הטבעי.

חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית – כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו.

בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל.

ממה נפשך? להרשעה פלילית, עשויות להיות השלכות קשות על יכולתו של המורשע להשתלב בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה תוצאות שיש להן השלכה ישירה על יכולתו של הנאשם לממש את זכויותיו לחופש העיסוק, חופש התנועה, שמו הטוב ועוד. מכאן הזהירות שבה מחויב תובע לנקוט, בעת שהוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי, חלף קנס מנהלי.

יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט (בדימ') מ. חשין: