מדינת ישראל נ' גולן ואח'

החלטה

זוהי בקשה של המאשימה, על פי סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה"), למתן החלטות בעניין מוצגים שונים, שהוגשו במהלך ניהול ההליך הפלילי דנא.

יצויין, כי בסעיף 2 לבקשה פירטה המאשימה פריטים שלגביהם היא אינה מתנגדת שיוחזרו למשיבים, "זמן סביר לאחר שפסק הדין שבתיק שבנדון יהפוך לחלוט". יתר הפריטים שנתפסו מהמשיבים, ושיפורטו להלן, מבקשת המאשימה לחלט לטובתה.

הרקע לבקשה

המשיב 1 (להלן: "גולן" או "הנאשם"), הוא אספן עתיקות שהורשע בארבעה אישומים שעניינם סחר בעתיקות ללא היתר והחזקת עתיקות החשודות כגנובות, וזאת מתוך חמישה עשר אישומים שהוגשו נגדו (הכרעת הדין ניתנה ביום 14.3.12 וגזר הדין ניתן ביום 30.5.12). בגין אישום אחד ממנו זוכה גולן, הגישה המאשימה ערעור לבית המשפט העליון (אישום 2 – לוח יהואש). גולן הגיש מצדו ערעור לגבי האישומים בהם הורשע. הערעורים תלויים ועומדים בבית המשפט העליון.

המשיב 2 (להלן: "וייל"), העיד במשפט, כי היה שותף עם גולן בעסקת נר האבן, לגביו זוכה גולן מאשמה של זיוף מחמת הספק, וכן זוכה מאשמה של מכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת.

במהלך שמיעת הראיות הוצגו פריטים וחפצים רבים, הנמצאים במשמורת רשות העתיקות, ולגביהם מוגשת בקשה זו.

בבקשה שלפניי מבקשת המאשימה לחלט לטובתה חפצים שנתפסו מהמשיבים, ואשר היא טוענת לגביהם כי חלות בהם שלוש עילות, חלופיות או מצטברות:

האחת, חפצים בהם או באמצעותם נעברה העבירה, על פי מאזן ההסתברויות; השנייה, חפצים השייכים למדינה;

השלישית, המשיבים אינם אספני עתיקות רשומים.

בהמשך, נפרט אחת לאחת את טענות הצדדים, נדון בהן, ולאחר מכן נסיק את המסקנות לגבי הפריטים השנויים במחלוקת.

דיון

העילה הראשונה: חפצים בהם או באמצעותם נעברה העבירה

המאשימה טוענת, כי אין קשר ישיר בין הרשעת נאשם או זיכויו לבין ההחלטה בעניין מוצגים, שהיא החלטה עצמאית, שנטל הראיה המוטל על המבקש הוא נטל אזרחי, על אף שמדובר בהליך פלילי. לטענת המאשימה, בפריטים שלגביהם זוכה גולן מחמת הספק מזיוף או מניסיון למכור את הפריטים, אמת המידה שצריכה להיבחן בבקשה זו היא האם הפריט מזויף על פי מאזן ההסתברויות. נטען, כי הבחינה תיעשה על ידי שקילת הראיות בתיק מחדש, עיון בסתירות בין גרסת המשיב לבין גרסאות עדים שונים וקביעת ממצאים על פי כללי המשפט האזרחי. כך, באם יימצא כי גולן זייף פריטים ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, התוצאה תהיה חילוט הפריטים לטובת המאשימה.

המשיבים טוענים, כי ההחלטה בעניין המוצגים צריכה להיבחן על יסוד מעמדה החוקתי של זכות הקניין, כאשר יש קשר ישיר בין הרשעתו של נאשם לבין ההחלטה לחלט מוצגים, כביטוי לסנקציה עונשית נוספת, מעבר לעונש שנגזר עליו. לטענתם, נטל הראיה האזרחי, שעל הנאשם או הטוען לחפץ להוכיח בשאלת חילוט חפצים, הוא בנושא הקנייני של שאלת הבעלות על החפץ, ואין פירוש הדבר שבית המשפט ידון בראיות שבתיק הפלילי מההיבט האזרחי. נטען, כי רשות העתיקות הודיעה שהיא אינה מתנגדת להשיב את הפריטים לגולן (עמ' 3433 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.07), וכי התעקשות המאשימה להשמיד את הפריטים ובלבד שלא יוחזרו לנאשם, גורמת סבל מיותר לנאשם ופוגעת בקניינו. זאת, לאחר שנוהל נגדו משפט ארוך ומורכב, בסופו זוכה מהאשמות החמורות שיוחסו לו.

על פי סעיף 32 לפקודה, רשאי שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או עומדים לעבור עבירה, או שהחפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה. החפצים מושא הבקשה נתפסו על יסוד סעיף זה.

סעיף 36 לפקודה קובע, כי אם "הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, רשאי בית המשפט, בין בפסק דינו בעניין הנדון ובין בצו מיוחד, לצוות מה ייעשה בו; הוראות סעיף זה באות להוסיף על סמכויות בית המשפט לפי כל דין אחר, ולא לגרוע מהן". עם זאת, על פי סעיף 39(א) לפקודה "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32 ... אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ הוא בעל החפץ...".

על פי סעיף 40 לפקודה, רשאי מי שטוען לבעלות על החפץ לבקש למסור לו את החפץ, כפי שטוען בענייננו וייל ביחס לנר האבן.

בשאלת הנטל החל בעניין הבקשה לחלט מוצגים, הדין עם המשיבים. בפסיקה נקבע, כי סעיף 36 לפקודה אינו עונשי, והרעיון הגלום בו הוא החזרת החפצים שנתפסו לידי בעליהם (ע"פ 344/88 אולמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 27 (1990); בש"פ 321/02 אבו שארב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 193 (2002)). על כן, האופן שבו בית המשפט מחליט בבקשה לפי סעיף 36 לפקודה הוא באותו אופן שעל פיו הוא דן בשאלת הבעלות במשפט האזרחי, על פי מאזן ההסתברויות (ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ''ד מב(1) 732 (1988); רע"א 10085/06 ביאלוסטוצקי נ' באום (פורסם בנבו, 12.4.07)). ודוק. מאזן ההסתברויות הוא ביחס לשאלה הקניינית – למי שייך החפץ, ולא ביחס לשאלה האם הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו, על פי מאזן ההסתברויות, כפרשנות המאשימה. פרשנות זו אין לקבל, שכן, היא תחייב פתיחת הדיון מחדש, עיון בפרוטוקולים, בחוות הדעת ובמוצגים השונים, ולמעשה כתיבת פסק דין מחדש, הפעם לפי כללי הראיות של סדר הדין האזרחי. ברי, כי פרשנות כזו אינה מתקבלת על הדעת, והיא אף לא עולה מן הפסיקה שצירפה המאשימה, בתמיכה לטענתה זו. תמוה מאוד, כי טענה זו כלל הועלתה מטעם המאשימה.

על פי לשון סעיף 36 לפקודה, רשאי בית המשפט להחליט לגבי חפצים שנתפסו והוגשו כראיה במשפט, כי יחולטו או יועברו לצד אחר שטוען לזכות בהם, גם במקרה שנאשם זוכה מעבירות שיוחסו לו, מחד, ומאידך, אין הרשעה מחייבת תוצאה של חילוט. זאת, בשונה מסעיף 39 פקודה, הקובע כי בית המשפט רשאי לחלט חפץ שנתפס, אם האדם שהורשע בעבירה הקשורה לחפץ הוא בעל החפץ. אכן, במקרים בהם בית המשפט קובע כי נעברה עבירה, יש הגיון לחילוט החפץ שבאמצעותו נעברה העבירה, אם נמצא שהוא שייך לנאשם, כאמצעי עונשי, וכביטוי לעיקרון "אין חוטא יוצא נשכר". אולם, במקרים שבית המשפט זיכה את הנאשם, קרי, קבע כי לא נעברה העבירה, מה לה למאשימה, לנסות להוכיח כי הנאשם עבר את העבירה על פי מאזן ההסתברויות? אם נקבע במשפט פלילי כי לא נעברה עבירה, בין מחמת הספק ובין מנימוק אחר, על בית המשפט לבחון בבקשה לפי סעיף 36 לפקודה, למי שייך החפץ, ולהשיבו לבעליו, ובמקרה שהוא לא שייך לנאשם, להשיב את החפץ לבעליו או לחלטו.