מדינת ישראל נ' גולזרפור

בפני

כב' השופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

האישום

הנאשמת קיבלה דו"ח בגין כך שביום 5.5.11 בשעה 13:15 בצומת הרחובות עליאש אגריפס בירושלים, בהתקרבה למעבר חציה, לא אפשרה להולכת רגל שחצתה במעבר החציה להשלים את החציה בבטחה, בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: התקנות").

תשובת הנאשמת לאישום

הנאשמת הגישה בקשה להישפט וכפרה במיוחס לה. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 30.12.12, נרשמה כפירתה של הנאשמת כהאי לישנה: "השוטרת התעמרה בי העמידה אותי בכוונה, למרות שמיהרתי. הולכת הרגל חצתה באלכסון, לפני מעבר החציה".

הראיות

מטעם המאשימה העידה רס"ל יערה עטיה (להלן: "השוטרת") אשר ערכה את הודעת תשלום הקנס (ת/1). מטעם ההגנה העידה הנאשמת בעצמה.

דיון והכרעה

תקנה 67(א) לתקנות קובעת, כדלקמן:

"נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך".

האם הולכת רגל חצתה במעבר החציה?

השוטרת העידה כי עמדה ברח' עליאש, במקום אותו סימנה ב- X על גבי התמונה אותה הציגה הנאשמת (נ/1), באזור החניה של הרכבים. בהתאם לעדותה של השוטרת מדובר במרחק של כ- 15 מטר בערך ממעבר החצייה, במקום בו יכלה לצפות על מעבר החציה בבירור, זאת לצורך אכיפת עבירות מהסוג שביצעה הנאשמת..

השוטרת הבחינה בנאשמת כשהיא "חוצה את מעבר החציה כאשר הולכת רגל בין הפס הראשון לשני מבין החמישה והנאשמת לא אפשרה לה לסיים" את החציה בבטחה (עמ' 1, ש' 14-15).

מנגד, העידה בפניי הנאשמת כי הולכת הרגל עדיין לא החלה לחצות במעבר החציה "אני כבר חציתי את מעבר החציה, היא עוד לא הגיעה למעבר החציה, כשאני נסעתי על מעבר החציה היא עוד לא הייתה...אני עברתי את מעבר החציה והיא עברה באלכסון לכיוון מעבר החציה" (עמ' 3, ש' 11-13).

לגרסתה של הנאשמת, כאשר היא התקרבה אל מעבר החציה הולכת הרגל הייתה במרחק של "אולי 5-10 מטר" (עמ' 3, ש' 15) ממעבר החציה. משכך, לטענתה, לא הייתה לה כל סיבה לעצור את רכבה, ובוודאי כשמדובר בכביש סואן "היא כלל לא הגיעה אליי, מה אני יעצור באמצע כביש סואן ומסוכן?" (עמ' 3, ש' 19).

הנאשמת לא אמרה מילה ולו חצי מילה בעניין זה לשוטרת במועד האירוע כאשר יוחסה לה העבירה. הנאשמת אישרה בפניי, כי תגובתה לשוטרת, הייתה: "לא ראיתי אותה" (ת/1) כפי שרשמה השוטרת בדו"ח. אולם, לטענת הנאשמת, התכוונה לומר לשוטרת "שלא הייתה הולכת רגל על מעבר החצייה" (עמ' 3, ש' 32). במהלך חקירתה הנגדית, כשנתבקשה ליתן הסבר כיצד יתכן שלא אמרה במפורש לשוטרת שלא הייתה הולכת רגל על מעבר החציה, הסבירה זאת בטענה כי מדובר בתגובה ראשונית שלה שנתנה ללא כל התייעצות וכלשונה: "זו תגובה ראשונית, אני לא מסתובבת עם עורכי דין בכיס..." (עמ' 4, ש' 1).

אציין, כי תגובתה זו של הנאשמת מחזקת את גרסת התביעה ומהווה כראשית הודאה בביצוע העבירה. לאמור, הנאשמת לא ראתה את הולכת הרגל שהייתה על מעבר החציה. תגובתה הראשונית של הנאשמת, אשר נאמרה באופן ספונטני, אמינה ומשקלה רב יותר מזו שנמסרה במועד מאוחר יותר. לא נתתי אמון בגרסת הנאשמת שהובאה בפני וניכר כי היא כבושה. לאמור, בניגוד לתגובה אותה מסרה לשוטרת לפיה היא לא ראתה את הולכת הרגל, בקשה היא לטעון כי ראתה את הולכת הרגל ברם, היא עדיין לא הגיעה למעבר החציה. משכך, לא הייתה לה כל סיבה לעצור את רכבה.

יתרה מזאת, לגרסתה של הנאשמת לא הייתה הולכת רגל על מעבר החציה, והיא הופתעה כאשר השוטרת ציינה בפניה במה היא מואשמת "כשבאתי ללכת היא פתאום נזכרה שהיתה הולכת רגל....השבתי שלא הייתה הולכת רגל" (עמ' 2, ש' 33; עמ' 3, ש' 1) הייתכן שכיום, לאחר כשנה הנאשמת זוכרת את הולכת הרגל, המיקום בו חצתה את הכביש ואף את המרחק בו הייתה ממעבר החציה? אני מסופקת .