מדינת ישראל נ' גולדמברג(עציר)

החלטה

1.לפנינו בקשה להפרדה בין אישומים המופיעים בכתב אישום שהוגש נגד המבקש. כתב האישום, כולל שני אישומים. האישום הראשון מייחס למבקש מעשה מגונה, בנובמבר 2007, כלפי בחורה צעירה. האישום השני מייחס למבקש מעשה סדום ואינוס, באפריל 2011, כלפי צעירה אחרת.

2.בבקשתו להפרדת האישומים מפנה המבקש לסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ), הקובע:

"86. מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת".

לטענת המבקש, אין חולק שבשני האישומים אין המדובר ב"אותן עובדות", וגם לא ב"סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת".

לפיכך, נותר לבחון את השאלה האם שני האישומים עוסקים ב"עובדות דומות", חלופה נוספת בסעיף 86 הנ"ל.

בנוסף נטען כי האישום הראשון אירע, לפי הנטען, לפני כארבע שנים, ובזמנו, נסגר תיק החקירה נושא אישום זה, מחוסר ראיות. על כן, ומשהתקבלה ביחס לאחד המקרים החלטה שאין ראיות אפילו לצורך הגשת כתב אישום, אין המדובר ב"עובדות דומות".

עוד נטען כי הגשת כתב האישום בגין שני האישומים שקולה לחשיפת בית המשפט לתיק סגור נגד המבקש, וצירוף האישומים מהווה פגיעה בהגנת המבקש והשחרת פניו. יקשה עליו מאוד לטעון לחפותו, שעה שבעצם מתנהלים נגדו שני משפטים נפרדים, ללא כל זיקה ביניהם, בפני אותו מותב.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי שני המקרים, על אף שאין סמיכות זמנים ביניהם, מקימים עובדות דומות או סדרת מעשים קשורים ביניהם.

עוד נטען כי שיקולי יעילות והיכולת להגיע לחקר האמת מטים את הכף לטובת צירוף האישומים, וכי אין בצירופם כדי לקפח את הגנתו של המבקש.

4.לאחר שעיינו בטענות הצדדים בכתב, שמענו הערות בעל פה מב"כ המבקש ועיינו בתשובה לכתב האישום, שוכנענו כי דין הבקשה להידחות מהטעמים הבאים:

א.בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי התנאי בדבר "עובדות דומות", שבסעיף 86 הנ"ל, משמעו:

"כל שצריך להתקיים הוא מכנה משותף עובדתי, הווי אומר: די בכך שאישומים מבוססים על עובדות שרובן, או עיקרן, דומות, כדי להכשיר את צירופם כאישומים המבוססים על עובדות דומות" (בג"צ 5283/98 חדר נ' בית המשפט המחוזי בירושלים פד נה (3) 721, בעמ' 725. עתירה לדיון נוסף נדחתה: דנג"צ 7010/98).

בענייננו, שני האישומים מבוססים לכאורה על עובדות דומות, ישנו דמיון בין העובדות, מכנה משותף עובדתי, גם אם העבירה אינה זהה.

בשני האישומים מיוחסות למבקש עבירות מין כלפי צעירות, כאשר, לפי הנטען, המבקש השתמש בשיטת פעולה דומה. הוא ניצל גישה לחדרן של המתלוננות, אותן הכיר דרך מכריו, וביצע בהן את המעשים המיניים תוך ניצול היותן ישנות, בשעת בוקר מוקדמת כששנתן עמוקה.

גם המענה לכתב האישום מדגיש את העובדות הדומות וההתנהגות הדומה של המבקש בה הוא מודה. שכן, הנאשם הודה שבשני האירועים הוא נכנס בשעת בוקר מוקדמת (3:30 ו-5:30), לחדרה של כל אחת מהמתלוננות, על מנת לשוחח עימה, וכן כי ניסה להעירה משנתה, כשהניח את ידו על בטנה או, בשוגג, על איבר מינה.

מתקיים אפוא, בין שני האישומים, "מכנה משותף עובדתי", אשר די בו כדי להכשיר צירוף האישומים, כאישומים המבוססים על "עובדות דומות".

ב. אשר לטענה כי בעניינו של האישום הראשון תיק החקירה נסגר מחוסר ראיות, ועל כן מדובר בצירוף שאינו כדין, התשובה לטענה זו היא כי -

"בשאלה אם צירוף אישומים הוא כדין מחליט בית המשפט בלי לבחון את הראיות, ועל יסוד בדיקת העובדות הנטענות בכתב האישום בלבד" (בג"צ 5283/98 הנ"ל, בעמ' 725).

טענות המבקש בעניין זה נוגעות לטיב הראיות ודיותן, ובשלב זה בית המשפט לא נדרש לכך.