מדינת ישראל נ' גולאני

בפני

כב' השופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו- שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית, כמפורט להלן.

האישום

הנאשם מואשם בכך שביום 11/7/11 בשעה 09:17 בראס אל עמוד בירושלים, נהג במונית מסוג מרצדס והשתמש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית, בניגוד לתקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 (להלן: "התקנות").

תשובת הנאשם

הנאשם ביקש להישפט וכפר בעובדות כתב האישום. ביום ההקראה 20.1.12 נרשמה כפירותו של הנאשם כהאי לישנה: "אני לא דיברתי בנייד לא אמרתי לשוטר מה שכתוב, השוטר לא יכול לראות אותי מהמקום...היו שני שוטרים: אחד ערבי, אחד שמנמן גם ערבי, השמנמן אמר לשוטר השני זה לא הרכב (סקודה לא מרצדס)".

הראיות

מטעם המאשימה העיד תימר אבו ג'נב (להלן: "השוטר") אשר חתום על הודעת הקנס כמי שערך אותה (ת/1), ואשר הגיש את הסקיצה של צומת רוק פלר, המקום בו הבחין בנאשם מבצע את העבירה (ת/2). מטעם הנאשם העיד הנאשם עצמו.

דיון והכרעה

השוטר העיד כי כאשר עמד סטטי בלי ניידת בכיכר הפרחים באמצע, לפני הכניסה לרח' צאלח א-דין, הוא הבחין בנאשם אוחז בטלפון הנייד ביד ימין והורה לו לעצור את רכבו. לטענתו הנאשם המשיך בנסיעה ועל כן דיווח לניידת משטרה שהייתה בכיכר הבאה ואשר עצרה את המונית, שוטרת שהייתה בניידת ליוותה את הנאשם אל השוטר (להלן: "הניידת").

הנאשם לא רק שמכחיש שדיבר בטלפון הנייד אלא מכחיש שנסע בזמן הנקוב בהזמנה לדין שכן הדרך מהניידת חזרה לשוטר היתה פקוקה וארכה כ-25 דקות ולא פחות מחמש דקות כפי שהעיד השוטר (עמ' 2 ש' 17). הנאשם עומד בתוקף על כך שהשוטר טעה בזיהוי הרכב.

האם הייתה טעות בזיהוי המונית?

כידוע, על המאשימה להוכיח את אשמת הנאשם למעלה מספק סביר. השוטר העיד כי המרחק בינו לבין המונית בעת שראה את הנאשם מבצע את העבירה היה בין 10-20 מטר בערך. השוטר העיד כי הוא הורה למונית לעצור ומשראה שלא עשה כן הוא לקח את מספרה ודיווח על כך בעל פה לניידת אחרת. "היה קשר עין רציף ביני ובינו עד שנעלם ואפילו לקחתי את מס' הרכב ודיווחתי את זה בעל פה לניידת שעמדה בכיכר הבאה שהיא כיכר שכם. הרכב נעצר שם". (עמ' 2, ש' 7-8). (ההדגשה שלי- מ.ק).

יודגש כי מדובר במונית מסוג מרצדס, למוניות מספרי זיהוי דומים, סוף המספר הינו תמיד 25 ורק הספרות האמצעיות משתנות. לא מן הנמנע כי טעות במס' אחד מגיעה אף היא למס' של מונית אחרת. השוטר לא רשם את המספר, לא ברור מתי "הבין" שהמונית אינה עוצרת ומה המרחק היה בינו לבינה אותה עת. כראיה לכך שהשוטר לא רשם את מספר המונית היא העובדה עליה העיד הנאשם ולא נסתרה, שהשוטר ביקש ממנו את מס' המונית, והוא לא יכול היה להעתיק לבדו, כיוון שהמונית הוחנתה ללפני רכב שהסתיר אותה.

הנאשם טוען בעדותו בפני כי היה שוטר נוסף במקום אשר אמר לשוטר "זה מרצדס לא סקודה" (עמ' 3, ש' 16-17). אדגיש שהנאשם כבר במועד ההקראה בתשובתו לאישום טען זאת ואף תיאר כיצד היה נראה השוטר השני אשר נכח במקום ופירט והדגיש את דברים שנאמרו על ידו אולם, פרטיו של שוטר זה לא נרשמו בדוח והמאשימה מטעמיה בחרה שלא לקרא לו עדות למרות שבעדותו יכול לכאורה לחזק את גרסת השוטר. המאשימה גם לא ביקשה להביא כעדות הזמה את הקלטת השיחה בה הודיע השוטר על מרצדס ולא על סקודה כנטען על ידי הנאשם. איני יודעת אם הקלטה זו קיימת עדיין, אולם השוטר "השמן" שהיה במשמרת עם השוטר שהעיד ניתן לאיתור בקלות רבה.

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736)

לאור האמור, לא השתכנעתי כי זיהוי המונית של הנאשם היה זיהוי וודאי וקיים בליבי ספק רב אם השוטר זיהה את מונית הנאשם ולא מונית אחרת. השוטר בעדותו כמובן שלא זכר ולא יכול היה לזכור איזה סוג רכב ראה (עמ' 2, ש' 20).

מיותר לציין כי גם שוטר עלול לטעות ולעניין זה יפים דברי כב' השופט מודריק: