מדינת ישראל נ' גדללה

בפני

שופט רון סולקין

הכרעת דין

מזכה הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המיחס לו בצוע עבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, בנגוד לסעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בנגוד לסעיף 275 לאותו חוק.

עובדות כתב האישום, בתמצית, הינן כי הנאשם שהה בבנין מגורים בשד' ח"ן 16 בערד, מחוץ לדירתה של המתלוננת, ידידתו, דפק על דלת הדירה ובקש ממנה להשיב לו חולצה וכובע שמסר לה בעבר, סירב לעזוב המקום, או אז הזמינה משטרה, וכאשר הגיעו למקום שני שוטרים – רס"ר יצחק משען ורס"מ אלכסנדר שפושניקוב – נמנע מלשתף עמם פעולה ואף מסר להם פרטים מוטעים בנוגע לכתובתו, ולאחר מכן תקף השוטר רס"מ שפושניקוב בכך שחבט במרפקו באפו של השוטר, וגרם לו לנפיחות ולסטיה של מחיצת האף. בהמשך, הובא הנאשם לתחנת המשטרה בערד וניסה לצאת ממנה בנגוד להוראות השוטרים.

ההגנה כפרה בעובדות ובעבירות, וציינה כי לגרסת הנאשם הותקף הוא על ידי השוטרים שדחפוהו, וידו פגעה, שלא במתכוון, באפו של השוטר.

מטעם התביעה העידו שני השוטרים שהיו נוכחים באירוע, שוטר נוסף שגבה אמרת הנאשם, וכן הידידה שהזעיקה המשטרה.

בסיום שמיעת העדויות מצאתי, כי יקשה לבסס ממצא מדויק על הוראות השוטרים, בנוגע לבצוע עבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, בהתאם ליסודות העבירה כפי המפורט בסעיף החוק הנ"ל.

עדויות השוטרים סתרו זו את זו וכן סתרו עדויות העדים הנוספים, כמעט בכל נקודה ונקודה בהשתלשלות האירועים.

לב הענין, הינו תיאור אירוע התקיפה נשוא סעיף 5 לפרק העובדות בכתב האישום.

ע.ת. 1 רס"ר יצחק משען טען בעדותו, כי הנאשם "הפעיל כח על ידי המרפק לכוון אפו של השוטר אלכסנדר" (ר' ח.ר., ע' 9 ש' 5 – 6 לפרוטוקול מיום ל' ניסן תשע"ב – 22 אפר' 2012 – להלן: "הפרו'").

על אף שאלות חוזרות ונשנות מצד הסניגור בחקירה הנגדית, לא יכול היה עד זה לתאר כיצד אירעה התקיפה, ועמד על כך, כי אינו זוכר זאת, בשל חלוף הזמן. זאת, למרות שהמדובר באירוע בן כמחצית השנה, בו הותקף, לכאורה, שותפו באופן קשה ונשבר אפו. ר' לענין זה ע' 10 ש' 23 – 25 לפרו'; שם, ש' 27 – 29; שם, ע' 11 ש' 3 – 5; שם, ש' 26 – 29. אירוע כזה אמור היה להותיר רושם על העד. כל שידע העד לספר, וגם זאת לאחר חקירה לוחצת, היה כי הנאשם פגע בשוטר באמצעות יד שמאל שלו, אך לא כל פרט נוסף על אופן העמידה, דרך הפגיעה, תוך שהעד חוזר שוב ושוב על כך כי אינו זוכר מעבר לאמור בדוח שרשם בזמן האירוע (ואשר לא הוגש). כך שההנחה היא, שבדוח לא היו עובדות מעבר למה שסיפר העד בבית המשפט.

העד, אשר תיאר הנאשם כמצוי בגלופין, גם לא יכול היה ליתן מענה לשאלה, האם המדובר היה בתקיפה בודדת או בחלק מהשתוללות והתנגדות למעצר. הסניגור הציג בפניו תזה, לפיה במצב זה, בו העד מצוי בגלופין, לא הגיוני שתהיה תקיפה פתאומית שאינה מלווה בכל התגרות או פעולה לפניה או לאחריה. העד לא יכול היה להשיב. ר' ע' 13 ש' 2 – 5.

הוסף לאמור, לטענת העד, הנאשם לא נכבל, לא במהלך האירוע ואף לא עם הגעתו לתחנת המשטרה, אלא לאחר שניסה לעזוב המקום מספר פעמים, וגם אז נכבל ברגליו בלבד (ח.ר. ע' 9 ש' 8 – 12). לשאלה הכיצד לא נכבל הנאשם מיד בשטח לאחר שתקף השוטר כה קשה, לא יכול היה העד להשיב, אך עמד על כך כי לא נכבל, והסתפק בתשובה בעלמא לפיה "לא כל פעולת מעצר מחיבת כבילה", למרות שאישר, כי בד"כ כשעוצרים מישהו כובלים אותו" (ר' ע' 11 ש' 30 – 33 לפרו'; ע' 12 ש' 1 – 10 לפרו'). ודוק: העד לא תיאר נסיונות לכבילת העד שלא צלחו, ולשאלה מפורשת אף אישר, כי לא היה מעוכב אלא בסטטוס עצור כבר מזירת האירוע – למרות זאת, ולמרות תקיפה חמורה לכאורה של שותפו לצוות, לא נכבל ולא נעשה נסיון לכבלו. דבר זה אינו מסתבר, וכאמור אף העד לא יכול היה ליתן לענין זה הסבר כלשהו.

בסיום חקירתו הנגדית, הוטחה בפני העד, במפורש, הטענה כי הנאשם פגע בשוטר הנוסף שלא במתכוון, ועל כן גם לא נעצר ולא נכבל בשטח. בתגובה השיב העד באופן סתמי "אני לא מניח הנחות" (ע' 13 ש' 6 – 9 לפרו').

מנגד, מתאר ע.ת. 2 השוטר הנפגע רס"מ אלכסנדר שפושניקוב את האירוע באופן אחר לחלוטין: לטענתו, הנאשם השתולל במקום (כאשר לטענת ע.ת. 1 הכה בפתאומיות את רס"מ שפושניקוב), ו"תוך כדי שהוא מעיף את הידיים הביא לי מכה עם המרפק השמאלי שלו באף" (ח.ר., ע' 14 ש' 7 – 8 לפרו'). בחקירה הנגדית, לא יכול היה להסביר מדוע לא נרשמה עובדה זו בדוח שערך (ע' 16 ש' 10 – 12). כך שהמדובר בגרסה כבושה.

אשר לכבילת הנאשם, עמד ע.ת. 2 על כך, כי אזק את הנאשם במקום באירוע, ביחד עם שותפו, באזיקי ידיים, ואף כאשר הסניגור בקש ממנו לחשוב, האם יתכן שלא נאזק בשטח, עמד על כך, כי "אין מצב שלא" (ע' 16 ש' 24 – 29, וכן ע' 17 ש' 2 – 3).

סתירות נוספות בין העדים נמצאו בשאלת מעשיו של הנאשם עובר לאירוע ובזמן הגעת השוטרים למקום – בעוד ש-ע.ת. 1 מסר, כי נמסר לו מאת המתלוננת, שהזמינה המשטרה למקום, כי הנאשם דפק על הדלת שלה, צעק וקילל (ע' 9 ש' 1 – 2), אם גם לא יכול היה למסור, מה היה תוכן הצעקות והקללות (ע' 10 ש' 18 – 22), הרי עמד על כך, כי כך אמרה המתלוננת. אלא שהמתלוננת, ע.ת. 3, עמדה על כך, כי לא אמרה שהנאשם קילל אותה, אלא כל שאמרה היא שהוא מתעקש ומסרב ללכת מפתח דירתה (ע' 19 ש' 1 – 3). גם ע.ת. 2 לא מסר, כי הנאשם קילל המתלוננת, או כי כך נמסר לו מפיה.

אשר לטענה, כי הנאשם ניסה לעזוב את שטח תחנת המשטרה ללא אישור – ע.ת. 2 ו- 3 לא מסרו כל פרט בענין זה, ואילו ע.ת. 1 סיפר זאת בחקירתו הראשית (ע' 9 ש' 7 – 10), אך בחקירתו הנגדית אישר, כי ניסה לצאת את הדלת של חדר מרכז שירות לאזרח (המקום בו נגבות עדויות), ולא את התחנה (ע' 12 ש' 9 – 12). כמו כן, לא יכול היה ליתן מענה לשאלה, כמה פעמים ניסה לצאת את המקום, וכן מדוע לא נאזק או הוכנס לחדר מעצר לאחר הפעם הראשונה בה ניסה לעשות כן.