מדינת ישראל נ' גדיר

החלטה

בפניי בקשות לפסילת שופט ולחזרה מהודאה.

בהתאם להוראת סעיף 77א לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לדון בטענת פסלות שופט לפני כל טענה אחרת. לפיכך, בשלב זה, אדון בטענה זו בלבד.

בתאריך 5/3/08 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא תעודת ביטוח בת תוקף.

הנאשם לא התייצב לישיבת ההקראה שנקבעה ליום 11/9/09, הגם שזומן כדין, ולכן כבוד השופטת נדאף הרשיעה את הנאשם בהעדרו והוטלו עליו פסילה בפועל למשך 24 חודשים וקנס בסך 3000 ₪.

הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו.

בתאריך 22/6/10 קוים דיון בבקשה לביטול פסק הדין, שבמסגרתו הסכים ב"כ המאשימה לביטול פסק הדין, פסק הדין בוטל, הנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום, לאחר שכתב האישום הוקרא לו ע"י בית המשפט, והורשע על פי הודאתו. התובע ביקש להטיל על הנאשם, בין השאר, מאסר בפועל. בית המשפט הסביר לנאשם כי עליו לשכור שירותיו של עורך דין ואף ייעץ לו לעשות כן, שכן התובע מבקש להטיל עליו מאסר בפועל, אולם הנאשם ויתר באופן נחרץ על זכותו זו ועמד על הודאתו. לפיכך, נשמעו טיעוני הצדדים לעונש והדיון נדחה למתן גזר דין ליום 23/6/10.

בתאריך 23/6/10, טרם מתן גזר הדין, שב בית המשפט וייעץ לנאשם להסתייע בשירותיו של עורך דין, לשם פירוט טענותיו המקלות ועיגונן במסמכים. הפעם קיבל הנאשם את המלצת בית המשפט ולכן מונה לנאשם סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית והדיון נדחה להשלמת טיעוני הצדדים לעונש.

בתאריך 7/9/10 התנהל ויכוח בין ב"כ הצדדים, שהחל מחוץ לאולם והמשיך בדיון בפניי. בית המשפט תיעד בפרוטוקול את טיעוניהם המשפטיים, אך בין ב"כ הצדדים הוטחו כל העת האשמות הדדיות.

בפתח הדיון ביקש ב"כ הנאשם לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו מן הנימוקים הבאים:

ב"כ הנאשם טען להתנהגות שערורייתית של התביעה, אשר לא יידעה את הנאשם כי אם יבוטל פסק הדין - תבקש מאסר בפועל.

ב"כ הנאשם טען כי היה על בית המשפט להפסיק את הדיון מיד עם השמע דרישת התובע למאסר בפועל ולא די בכך שבית המשפט הבהיר לנאשם מיד כי עליו לשכור שירותיו של עורך דין והנאשם ויתר על זכותו זו.

נטען כי הנאשם לא הבין במה הודה ולמצער סבר כי הודה בנהיגה ללא רישיון ולא הבין כי הודה גם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

היות שהסנגור לא נכח בישיבת 22/6/10, הסביר בית המשפט לסנגור (נרשם בתמצית בעמ' 8 ש' 12-13 לפרוטוקול מיום 7/9/10) כי הדיון מ-22/6/10 זכור לו, הפנה את הסנגור להודאת הנאשם כי כתב האישום הוקרא בפניו ואף לטיעוני הנאשם מיום 22/6/10 מהם עולה כי ידע על קיומן של פסילות ובכל זאת נהג ברכב. לאחר מכן, נתבקשה תגובת התביעה לשאר נימוקי הבקשה לחזרה מהודאה.

ב"כ המאשימה טען כי הודיע לנאשם עוד בשלב המשא ומתן מחוץ לאולם כי אם פסק הדין יבוטל, הוא מתעתד לבקש מאסר בפועל. למרות זאת, עמד הנאשם על בקשתו לביטול פסק הדין וביקש להודות בכתב האישום. בנוסף, הסביר התובע כי הנאשם התבטא בצורה ברורה, טען כי הוא קצין בצבא קבע ולכן אין יסוד לטענות הסנגור בדבר אי הבנה.

בשלב זה ביקש הסנגור המלומד לפסול את בית המשפט מלישב בדין משום שנחשף להודאת הנאשם והתרשם ממנה ומטיעוני הנאשם לעונש כשאינו מיוצג:

"היות שבית המשפט שמע את הודאת הנאשם והתרשם מהודייתו ואף שמע את טיעוניו של הנאשם ללא ייצוג, אני סבור שבית המשפט יתקשה לשמוע את התיק מתחילתו בלב פתוח וללא משוא פנים ולכן אבקשלהעביר את התיק לשופט אחר".

בהתאם לסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט המבחן הכללי בשאלת פסילתו של שופט מלישב בדין הנו "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

כלל הוא כי על מנת לבסס עילת פסילות, על בעל דין להצביע על חשש ממשי כי דעתו של השופט "ננעלה" וכי יבצר ממנו להכריע במחלוקת באובייקטיביות הדרושה. טענת הפסלות נבחנת באופן אובייקטיבי בשים לב להיות השופט מקצועי ומיומן וללא תלות בתחושתו הסובייקטיבית של צד לדיון.

הודאה בעובדות וחזרה מהודאה אינן מקימות עילה לפסילת שופט. חזרה מהודאה עשויה לפסול את השופט שבפניו ניתנה ההודאה רק בנסיבות מיוחדות, שכן "עניין תדיר הוא שנאשמים מבקשים לחזור בהם מהודאותיהם, ובית המשפט נעתר לכך. הדבר בא בין בשל קשיי שפה, בין בשל כשלון עסקה ובין בשל טעם אחר. פסילת שופט במצבים אלה עשויה לשמש מניפולציה פסולה. היא אינה מוצדקת, שכן שופט מקצועי לא יתקשה להתעלם מההודאה שחזרו ממנה" (ע"פ 10826/08 אדם בבייב נ' מדינת ישראל תק-על 2009(1) 2372, ע"פ 2755/09 ישעיה מנביץ נ' מדינת ישראל תק-על 2009(2) 2699, ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ע"פ 3971/90 אסיס נ' השופטת אוסטרובסקי, פ"ד מה(1) 661, 666, ע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל פ"ד מח(4) 768, עא"ח 2/10 עזת פרח נ' מועצה מקומית כפר יאסיף ואח' תק-אר 2010(1), 173 והדיון בנושא זה בספרו של כבוד השופט יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, תשס"ו-2006, בעמ' 302-304).