מדינת ישראל נ' גביזון

פסק דין

הנאשם זכאי מחמת הספק

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 14.8.11, הודעת תשלום קנס בגין אי ציות לתמרור 302 (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנות 64(ד) ו- 22(א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 5.4.12, נשמעו הראיות בתיק.

מטעם המאשימה, העיד רס"מ אלברט חמו, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח שסומן ת/1.

מטעם ההגנה העיד הנאשם.

על פי גרסת המאשימה, ביום 14.8.11, בסמוך לשעה 09:48, נהג הנאשם ברכב בתל אביב, ברחוב דרך שלמה, מכיוון מזרח לכיוון מערב ובהגיעו לצומת עם רחוב צ'לנוב, נצפה על ידי העד כאשר אינו מציית לתמרורי 302 המוצבים בכיוון נסיעת הנאשם ופונה שמאלה בנסיעה שוטפת.

העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאיםאתה לא רואה מפה את קו העצירה. אני עורך דין, אנחנו נתראה בבית משפט".

יצויין כי העד במהלך חקירתו הנגדית, טען כי שגה ברישום פניית הנסיעה של הנאשם וכי הנ"ל פנה למעשה ימינה ולא שמאלה.

הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו נהג במקום האמור, אך עצר את הרכב בקו העצירה המסומן במקום. לטענתו, העד היה לא יכול היה לראות קו העצירה ממקום עמידתו, בשל בניין הקיים בצומת ולראיה, טען הנאשם, שגה גם ברישום הכיוון אליו פנה.

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בתיעוד נסיבות ביצוע העבירה, שגה העד התביעה ברישום כיוון פנית רכב הנאשם, שכן בצומת האמור, אין כלל פניה שמאלה לנוסעים מכיוון מזרח לכיון מערב.

העד אכן עמד על טעותו, אך בעבירות מסוג זה, בהן נדרשת המאשימה להוכיח רק את היסוד העובדתי, על מנת שבית המשפט ירישע את הנאשם במיוחס לו, הרי שנדרשת הקפדה יתרה על אותן עובדות.

טעות זו של העד, תומכת במידת מה בטענת הנאשם, לפיה העד התבלבל בינו לבין אופנוע אחר וכלל לא הבחין בו בעת שעצר את הרכב.

הנאשם עמד על גרסתו, ועדותו בבית המשפט עשתה עלי רושם אמין.

ניתן היום, י"ד אייר תשע"ב, 6 מאי 2012, במעמד הצדדים.