מדינת ישראל נ' גבאי(אסיר)

גזר דין

1.הנאשם הורשע, כהודייתו, בביצוע עבירות של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); איומים, לפי סעיף 192 לחוק; החזקת סכין, לפי סעיף 186 (א) לחוק; תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק, גניבה, לפי סעיף 384 לחוק וקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק.

2.הנאשם יליד 1971 ובעברו 12 הרשעות קודמות בריבוי עבירות רכוש וסמים מסוכנים מסוג פשע, הפרות הוראות חוקיות ותלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה בן חמישה חודשים בגין עבירת איומים וגניבה (ר' ת/1).

3.מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי ביום 31.5.11, בסמוך לשעה 01:30 נסעו שלושה נערים עם רכבם בעיר ראשון לציון. לפתע ובעוצרם באור אדום, פתח הנאשם את הדלת האחורית של רכבם והתיישב בתוכו. דרישה שהופנתה כלפי הנאשם לצאת מן הרכב לא נענתה, הוא דפק על מושבי הרכב ואמר לנערים כי הוא בקריז ו"חייב מנה".

אז שלף הנאשם סכין ובעודו אוחז בה, דרש מהנערים כסף ולאלתר. אחד הנערים מסר כי ברשותו 7 ₪ בלבד, והנאשם התקרב אליו ונופף בסכין מול פניו, והורידה והניחה על רגלו רק לאחר שאחד הנערים קרא לעברו שיעזוב את האחר. נער נוסף אמר לנאשם כי ינסה להביא לו סכום של 50 ₪ אם ייסעו לביתו ומשהגיעו למקום, יצא הנער מהרכב, חזר בחלוף מספר דקות ומסר לנאשם סכום זה תוך שנאמר לו כי זה כל מה שניתן היה להשיג. הנאשם יצא מהרכב, הצמיד הסכין לידו ושאל את אחד הנערים אם רוצה שיחתוך לעצמו את הוורידים. הנער השיב לנאשם כי אין להם עוד כסף ואז הנאשם דרש ממנו כי יסיעו לעיר לוד, ואם לא יעשה כן, הוא "ישתגע ויחתוך מישהו" .

בהמשך, הגיעו הנאשם ושניים מהנערים לעיר לוד ונעצרו בפתח בית, שם פנה הנאשם לאחד הנערים ודרש סכום נוסף של 50 ₪, אך נענה כי ניתן כל הכסף שהיה בידו. הנאשם פנה לנער אחר וביקשו כי ימסור לו את מכשיר הטלפון הנייד שלו, שאכן נמסר לו. הנאשם יצא מהרכב, נכנס לבית ובחלוף מספר דקות יצאו מהבית הנאשם ואחר ועירבו את בעל המכשיר הנייד בכניסה לבית לשם מסירת קוד הנעילה שלו.

כשביקש הנער כי המכשיר יוחזר אליו, אמר לו הנאשם: "אתה רוצה להיות קשור פה היום לעמוד" והנחית מכה בכתפו השמאלית. לאחר מכן, יצא הנער מהבית ושב לרכב. בהמשך, אמר הנער לנאשם כי הוא מוכן לתת לו סכום של 200 ₪ תמורת השבת המכשיר הנייד. השלושה נסעו לסניף בנק שם משך הנער סכום זה ומסרו לנאשם.

בהמשך, שבו השלושה לבית, הנאשם נכנס לתוכו ושב בחלוף הזמן ללא המכשיר הנייד וללא סכום של 200 ₪ ואמר לנער כי לא ידאג וכי מחר יחזיר לו את המכשיר הנייד.

4.במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים עתרו למאסרו של הנאשם למשך 19 חודשים וענישה נלווית. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיית המאסר המותנה התלוי ועומד בעניינו של הנאשם, כשהמאשימה עתרה להשתתתו במצטבר והסנגור עתר להארכתו או לחפיפתו לעונש המאסר שיושת על הנאשם.

5.המאשימה הפנתה לעברו המכביד של הנאשם, לחומרת מעשיו, לניסיונות גמילה בעברו שכשלו כעולה מגזר הדין נשוא המאסר המותנה וכן הפנתה לצפי להישנות מעשיו ככל שישוחרר ולהעדרם של טעמים מיוחדים לחפוף את מאסרו המותנה.

6.ב"כ הנאשם הפנה להודיית הנאשם שנתנה בהזדמנות הראשונה, להיותו של הנאשם מכור לסמים קשים, לנסיבות חייו הקשות ובכללן פטירת אביו, כשהנאשם נותר ללא הכוונה, להיותו של הנאשם אב לילדה עמה חזר להיות בקשר אך לאחרונה ולנסיבות חייו הקשות. הסנגור טען כי אלו כמו גם היות הנאשם ב"קריז" בעת הרלוונטית - מהווים שיקולים לזכותו.

עוד נטען כי הנאשם חש בושה נוכח מעשיו ומביע חרטה בגינם.

כמו כן, הסנגור הפנה כי הנאשם משמש כמפקח "אסיר תומך" בבית המעצר והוא נעדר בעיות משמעת ומוסר ובדיקות שתן שמסר נמצאו נקיות משרידי סמים.

לאור אלו, עתר הסנגור לאפשר לנאשם "הזדמנות אחרונה" לפתוח דף חדש בחייו.

כשבמהלך שהותו בבית המאסר הוא ישתלב בהליך גמילה.

7.הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה, הביע חרטה על מעשיו, הבהיר כי הוא מסייע לאסירים אחרים, כי הוא הבין את הטעות שעשה והביע תקווה כי בית המשפט יאפשר לו הזדמנות נוספת.

8.לחובת הנאשם, יש להתייחס קודם לכל לחומרת מעשיו. הלך "הקריז" אותו מבקש הסנגור לזקוף לזכות הנאשם, הביאו להלך אימים ואלימות על שלושה נערים תמימים שכל חטאם היה מפגשם בנאשם וכן לדרוס ברגל גסה את קניינם. אך בנס לא הסתיים מסע הבלהות אליו נלקחו הנערים בעל כורחם בתוצאות טראגיות.

כמו כן, יש לזקוף לחובת הנאשם את עברו המכביד, כשמאסר אחרון שריצה, בן 16 חודשים, בתוספת למאסר מותנה התלוי ועומד מעל ראשו, לא הרתיעוהו כנדרש מלשוב לסורו וכשנה בלבד לאחר שהשתחרר ממאסרו.

9.לזכות הנאשם יש להתחשב בהודייתו אשר חסכה שחזור הטראומה למתלוננים ומשקפת קבלת אחריות והפנמת פסול שבמעשיו, לנסיבות חייו הקשות, למצבו המשפחתי, לבושה שהוא חש נוכח מעשיו ולהיותו "אסיר תומך" בבית המעצר. כמו כן, ניקיונו הנחזה מצריכת סמים מסוכנים אף כי לא הוצג כל אישור בעניין משמש לזכותו.

10.סברתי כי אין לייחס משקל דומיננטי לנסיבותיו האישיות של הנאשם, שהיו לנגד עיניו גם עת החליט לבצע את העבירות נשוא דיון זה.