מדינת ישראל נ' ג'בר

הכרעת דין

ביום 7.7.13, לאחר שמיעת ראיות, הוריתי על זיכוי הנאשם, זאת ללא הנמקת ההכרעה אשר תינתן כעת.

1.כתב האישום מייחס לנאשם עבירת סחיטה באיומים, בכך שפנה אל אדם עבאד אל רחמאן (להלן: "המתלונן 1"), ואמר לו ש"אם לא יביא לו 50,000 ₪ יכסח אותו במכות, ישרוף את רכבו וכן לא יראה את אביו יותר". עוד מייחס כתב האישום עבירה דומה כנגד מוחמד עבאד אל רחמאן (להלן: "המתלונן 2"), בכך שאמר לו באותן הנסיבות, כי אם לא יתן לו 50,000 ₪, ימנע מאחיו חופשות מהכלא. לגבי המתלונן 2 מייחס כתב האישום מקרה נוסף אשר בוצע על ידי הנאשם כחודשיים עובר למועד האמור לעיל.

2.במסגרת פרשת התביעה העידו שני המתלוננים, ואילו במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם.

3.סעיף 1 לכתב האישום נוסח בכלליות, כך שמדובר בהזדמנויות שונות, ואולם נוכח האמור בסעיפים 2 ו-3 וכן הוראת החיקוק המיוחסת לנאשם ומייחסת לו שתי עבירות, עולה כי הנאשם ביצע עבירה במקרה אחד כלפי המתלונן 1.

במהלך עדותו בפניי, טען המתלונן 1 שהנאשם איים עליו, באופן דומה, בשלושה מקרים שונים (ראה עמ' 7 שורה 16 לפרו'). עוד טען המתלונן 1, כי באחד המקרים היה בצוותא עם דודו, הוא המתלונן 2, עת ביצע הנאשם את המיוחס לו, לכאורה (ראה עמ' 10 שורה 16 לפרו' לפיו בכל המקרים מדובר היה באיומים דומים).

בנוסף, העיד המתלונן 1 כי באותו אירוע במהלכו אויים כשהמתלונן 2 נוכח במקום, איים הנאשם אף על המתלונן 2 (ראה עמ' 11 שורה 1 לפרו').

4.בתשובה לשאלה מדוע השיב בשלילה כשנשאל בחקירתו האם אנשים נוספים שמעו את הנאשם מאיים עליו, השיב כי התייחס לאירוע שונה מזה שהיה עת המתלונן 2 נכח במקום.

לא הוצג בפניי כל הסבר מדוע המתלונן 1 לא סייג את תשובתו במהלך חקירתו במשטרה לגבי מקרה זה או אחר.

5.המתלונן 2, הצהיר בפתח עדותו כי סובל מ"שיבושים בזכרון" וכן סובל מבעיית סמים ועוד (ראה עמ' 13 שורה 30 לפרו'). נוכח הצהרתו זו, הוגשה הודעת המתלונן וסומנה ת/1. במהלך עדותו הותיר המתלונן 2 רושם כי מדובר באדם היודע ומבין היטב את שנאמר, זוכר היטב דברים עליהם מעוניין להעיד ובהתאם העיד באופן מפורט על האירועים נשוא כתב האישום.

המתלונן 2 העיד מפורשות, מספר פעמים, כי הנאשם לא איים עליו ואף כי לא שמע את הנאשם מאיים על המתלונן 1, כל זאת בסתירה לדברי המתלונן 1. יתרה מכך, המתלונן 2 העיד כי אכן אויים ואולם המאיים היה אחיו של הנאשם (ראו לעניין זה עמ' 17 שורות 8-11, 16-17, 31-32, וכן עמ' 18 שורות 2-3 לפרו').

6.האמור לעיל מצביע על סתירות מהותיות בגירסאות שני עדי התביעה, הן באשר לאיומים כלפי המתלונן 1, והן באשר לאיומים כלפי המתלונן 2. כאשר מדובר בגירסת המתלונן 1, למול דברי המתלונן 2 וכן גירסתו של הנאשם הכופר במיוחס לו, לא ניתן לשלול קיומו של ספק סביר באשר למיוחס לנאשם.

7.בנוסף, כאמור לעיל, יש לציין את העובדה שהמתלונן 1 מסר את תלונתו כחודש ימים לאחר האירוע, לכאורה. יש בעובדה זו אף כדי לכרסם במשקל העדות, זאת בנוסף לאמור לעיל. הסברו של המתלונן 1 לגבי השיהוי בהגשת התלונה, לפיו פירט באוזני אימו את שאירע והיא זו שאמרה לו להגיש את התלונה, לא גובה ולא מצא אישוש בעדות כלשהי של אימו של המתלונן 1.

8.כפי שהעיד הנאשם, כששב על דבריו בחקירתו במשטרה ולפיו ישנן מצלמות מעל לביתו, היה על המשטרה לתפוס מצלמות אלה על מנת למצות את פעולות החקירה הנדרשות. ודאי שתפיסת המצלמות, אשר המצולם בהן נשמר במשך כחודש, כך לדברי הנאשם, הינה פעולת חקירה נדרשת. אף באי ביצוע פעולה זו יש כדי לזקוף לחובת המאשימה עובדה זו מבחינה ראייתית.

9.מכל העובדות המקובצות לעיל, עולה כי קיים למעלה מספק סביר באשר למיוחס לנאשם, ולפיכך הוריתי על זיכויו.

10.המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג חשון תשע"ד , 17 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: