מדינת ישראל נ' בתרון

הכרעת דין

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 21.2.12, הודעת תשלום קנס בגין נהיגה באופנוע, כאשר קסדת המגן לראשו אינה רכוסה (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 119(ג) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 7.1.13, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העיד רס"ר וודוביץ' אמיר, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח, שסומן ת/1.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם והוצגו מספר קסדות באולם בית המשפט.

ע"פ גרסת המאשימה, ביום 21.2.12, בסמוך לשעה 08:59, נהג הנאשם באופנוע בתל אביב, ברחוב הברזל ובהגיעו בסמוך לבית מספר 1, נצפה על ידי עד התביעה כאשר קסדת המגן אותה חבש לראשו, אינה רכוסה ברצועה.

העד הורה לנאשם לעצור את הרכב ורשם מפיו את הדברים הבאים:" אי קשירת הרצועה לא מונעת אי נפילתה של הקסדה בעת הנסיעה".

העד נשאל במהלך חקירתו הנגדית והשיב כי נתקל בהרבה מקרים בהם במהלך תאונת דרכים, הועפה מראשו של רוכב אופנוע קסדה מלאה שלא הייתה קשורה כנדרש.

על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כנטען, כאשר הקסדה אינה רכוסה, אך כיוון שמדובר בקסדה מלאה, אין צורך בקשירת הרצועה. לשיטת ההגנה, תקנה 119(ג) לתקנות התעבורה, מתייחסת רק לקסדות מהסוג המכונה "חצי" או קסדות אופניים ואילו לגבי קסדה מלאה אין דרישה לקשירת הרצועה. עוד טענה ההגנה, כי לשון התקנה נוקבת במונח "נסיעה" ולא תאונה ולכן, כיוון שהנאשם נהג בנסיעה רגילה ולא היה מעורב בתאונת דרכים, יש לפרש את לשון החוק כך שתחול רק במקרה של תאונה ולא נסיעה ולזכות את הנאשם.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:

אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לאירוע נשוא הדו"ח והנאשם מודה כי הקסדה לראשו לא הייתה קשורה.

במהלך חקירתו הנגדית, נשאל העד אם היה לו חשש כי הקסדה תיפול מראשו של הנאשם במהלך נהיגה והוא השיב כי במקרה של תאונה, יש חשש כי הקסדה תיפול או תעוף וכי ראה מספיק זירות תאונה בהן גם קסדה מלאה, כמו זו שחבש הנאשם לראשו, לא נשארה על ראשו של רוכב אופנוע מעורב, אלא נפלה או הועפה מראשו. עדותו זו של העד לא נסתרה על ידי ההגנה.

טענת ההגנה, לפיה אין חובה לקשור קסדה מלאה, הינה טענה שאינה מעוגנת בדבר. המחוקק לא הבחין בתקנה 119 (ג) לתקנות התעבורה בין סוגים שונים של קסדות ולא פטר רוכב החובש לראשו קסדה מלאה מהצורך לקשרה.

באשר לטענה כי התקנה מתייחסת לנסיעה ואילו החשש, אם קיים, הוא באשר לתאונת דרכים בלבד ולכן, משנסע הנאשם נסיעה שגרתית ולא היה מעורב בתאונה, יש לבוא לקראתו ולפרש את התקנה באופן מקל, הרי שמדובר בפרשנות בלתי סבירה ובלתי הגיונית ללשון המחוקק וכוונתו. איני מכירה נהגים אשר בצאתם לדרך עם רכבם, יודעים להבחין אם הם יוצאים לנסיעה שגרתית או לקראת תאונת דרכים ואיני סבורה כי גם הנאשם, יודע לבצע הבחנה שכזו כאשר הוא מתחיל בנסיעה על אופנועו.

בנוגע להצעת החוק אותה הציג ב"כ הנאשם, הרי שלא מצאתי כל קשר בינה לבין העבירה נשוא הדו"ח. הצעת החוק עוסקת בחובה לחבוש קסדה שתגן באופן מלא על ראשו של הרוכב ומתייחסת לסעיף 65 לפקודת התעבורה, אין בה כל התייחסות לאמור בתקנה 119(ג) לתקנות התעבורה ובוודאי שאין בה כדי לשנות את הקבוע בתקנה, בהיותה הצעת חוק בלבד.

לאור כל האמור לעיל ובהעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, א' אדר תשע"ג , 11 פברואר 2013, במעמד הצדדים התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: